פורת יוסף (שלופר) קכב

איסור הבערה דהוא בלאו דבהקטרה הא ליכא רק איסור הבערה כדמוכח מיבמות (דף ל"ב) דפריך הגמ' זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת אלמא דאין בהקטרה רק איסור הבערה (ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ] וא"כ האיך מצינן למילף חמור מקל וע"כ דמוכח מזה דהבערה לחלק יצאת: ואיתא בשבת (דף ס"ט) ורבנן שגגה במאי ר"י אמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא ל"ל ואר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת בשלמא לר"י דאמר עד שישגוג בלאו וכרת משכחת לה דידע לשבת בלאו אלא לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי דידע בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואיתא לקמן בשבת (דף צ"ז) יתיב ר"ח וקא קשיא לי' למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני ומפרש רש"י ומנינא ל"ל ע"כ לדעת כמה מלאכות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מתחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד ה"ל טובא אלמא דמנינא דקרא אתא לאשמעינן דאם עשה כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וכן מבואר בתוס' פ' כלל גדול (דף ע') ד"ה יכול וא"כ הא למ"ד דבעינן שישגוג בלאו וכרת קשה ג"כ אמנינא דקרא דידע לה לשבת במאי ולא משכחת לה כ"א דידע לה בתחומין והנה בתוס' ישנים בשבת (דף ס"ט) הנ"ל כתבו וליכא למימר דידע לה בהבערה ואליבא דר' יוסי דהא חשיב להבערה במתניתן בהדי הל"ט מלאכות עי"ש הרי מבואר דלר"י דסובר דהבערה ללאו יצאת א"כ הא לדידי' ע"כ לא הוי הבערה בחשבון הל"ט מלאכות א"כ שפיר י"ל דידע לה בהבערה ובזה יש ליישב קושיית הגרע"א בדו"ח בשבת (דף ס"ט) אהא דהקשה הגמ' לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי הא אף לר"י ג"כ תקשה לפי מה דמבואר בתוס' שם ד"ה כגון דלרבי דנפקא לי' מגז"ש דעליה לדידי' מודה ר"י דבעינן שישגוג בלאו וכרת א"כ קשה דהא רבי גופא דריש הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות ומנינא ע"כ אתא לאשמועינן שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת א"כ גם לר"י אכתי מי ניחא הא דרבי דתקשי לרבי דידע לה לשבת במאי ומה דנתרץ לרבי כן ה"נ יש לתרץ על מתניתן: אבל לפי דברי הת"י הנ"ל ניחא דלרבי לא קשה די"ל דרבי סובר דהבערה ללאו יצאת א"כ הא י"ל דידע לה בהבערה אבל מתני' דחשיב הבערה במנין הל"ט מלאכות ול"ל דידע לה בהבערה א"כ קשה דידע לה לשבת במאי וע"כ דשגגת כרת שמה שגגה לכך משני דידע לה בתחומין נמצא מבואר דלמ"ד דבעינן שישגוג בלאו וכרת א"נ דהבערה לחלק יצאת מוכח מהא דקשה אקרא דדברים הדברים אלה הדברים דידע לה לשבת במאי דתחומין דאורייתא: והנה התוס' ביבמות (דף ט') הקשו אהא דפריך הגמרא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן וקתני בכל דוכתא פשיטא לי' להש"ס דחייבי לאוין לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בח"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו ח"כ הכא ולקמן (דף ע"ט) ובסנהדרין (דף נ"ג) ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת ובתוספות הרא"ש כתב די"מ דקים ליה לתלמודא דר"ע סובר כרבי דיליף מולקחה וח"ל לאו בר לקיחה [ובמ"א הארכתי להוכיח דר"ע כרבי ס"ל ואכ"מ] והשתא א"ש הא דהעיד ר"ע ומדותם מחוץ לעיר כו' דתחומין דאורייתא דבא ר"ע ליישב על הא דהעיד דיטמא יטמא להורות דאוכל מקבל טומאה בכ"ש בכדי שנהי' יכולין לפרש הא שהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבזב ומצורע א"א לאכול בטומאה משום דאוכל מקבל טומאה בכ"ש ואין עשה דוחה תרי לאוין א"כ הא מוכח דאין עשה דוחה תרי לאוין א"כ קשה הא מוכח מדאיצטריך הקרא דבכל מושבותיכם להורות דאין עשה דשרפת ב"כ דוחה שבת דעשה דוחה תרי לאוין וע"כ צ"ל דאיצטריך הקרא משום דהוה ילפינן שדוחה שבת בק"ו מעבודה: אמנם ע"ז קשה דהיכי מצינן למילף בק"ו מעבודה הא עבודה הותרה אצל שבת משא"כ בהבערת ב"כ דהוי דחויה וע"כ צ"ל דהוי ילפינן בק"ו מהקטרה דהוי ג"כ דחויה א"כ הא מוכח דהבערה לחלק יצאת דאם לא כן לא מצינן למילף לענין דחיית שבת איסור קל מאיסור חמור א"כ הא קשה לר' עקיבא לשיטתו דיליף מן ולקחה לאסור צרות ועריות כנ"ל בשם תוספת הרא"ש א"כ הא דריש האי עליה לכדרבי להורות דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת א"כ הא ס"ל דבעינן שישגוג בלאו וכרת כמבואר לעיל בתוס' דשבת (דף ס"ט) א"כ הא קשה אקרא דדברים הדברים אלה הדברים דידע לה לשבת במאי דל"ל דידע לה בהבערה דהא כיון דלר"ע מוכח דהבערה לחלק יצאת [ועי' בפסחים (דף ה')] א"כ הא הוי הבערה בחשבון הל"ט מלאכות לכך העיד ר"ע דתחומין דאורייתא וא"כ ניחא דמשכחת לה דידע לשבת בתחומין כתי' הגמ' ואתי שפיר: ב בו ביום דריש ר"ע אז ישיר משה וגו' לאמר ומה ת"ל לאמר מלמד שהיו ישראל עונין על כל דבר אחריו של משה כקורין את ההלל הנה כל אופקי הדרשות הקודמין במשנה שדרש ר"ע בו ביום כולם סובבים על קוטב אחד להוכיח מכח קושיית התוס' במכות דל"ל קרא דלאחיו ולא לאחותו דמשכחת לה שתי מיתות חלוקות אף שלא בבת כהן ובועלה כגון במעכשיו ולאחר ל' יום דהבועל חייב שרפה בזה"ב והנבעלת בחנק דמוכח דמעכשיו ולאחר ל' יום קדושי כולם תופסין בה דא"ש הא דס"ל לר"ע דאין קדושין תופסין בח"ל אמנם אי משום הא לא איריא דלכאורה יש ליישב קושיית התוס' במכות הנ"ל בלא"ה דמשכחת לה גוונא שיהיה שתי מיתות חלוקות אף שלא בב"כ ובועלה אף אי נימא דבמעכשיו ולאחר ל' יום אין קדושי כולם תופסין בה והוא: דהנה נחקור האיך הדין אם קידש אשה בימי נדותה ואח"כ בא עלי' אחר תוך ימי נדותה אם היו חייבין מיתה בזמן הסנהדרין משום א"א או לא ולכאורה הי' נ"ל דפטורין ממיתה דא"א לפי מה דקיי"ל דאין איסור חל ע"א וא"כ לא אתי וחייל איסור א"א על איסור נדה דקדים אמנם זה אינו דשפיר חייל עלה איסור אשת איש על איסור נדה דקדים משום דהוה איסור מוסיף דמיגו דאיתוסף עלה איסור בנשואיה לגבי בני נח שמתחלה לא היה חייב עלה אם בא עליה בנדותה והשתא מתחייב עלה משום א"א ומיגו דאיתוסף עלה איסור לגבי בני נח איתוסף נמי לגבי ישראל וכה"ג חשיב מוסיף מה דאיתוסף לגבי בני נח כמבואר בחולין (דף ק"א) לענין אבר מן החי דחשבינן ליה איסור מוסיף משום דאיתוסף לגבי בני נח: אמנם זהו דווקא אם באנו לדון לגבי דידיה שהיא נחשבת החתיכות האיסור עליו שצריכין לחקור לענין האיסור לבוא עליה שפיר אמרינן דחשיב איסור א"א איסור מוסיף במה שניתוסף עלה איסור לבוא עליה לגבי בני נח אבל כשבאנו לחקור לגבי דידה שהוא נחשב החתיכות איסור עליה צריכין לחקור לענין האיסור שאסורה להבעל לאחרים א"כ הא לא ניתוסף עלה שום איסור מצד א"א דהא קודם שנעשה א"א היתה ג"כ אסורה להתבעל בימי נדותה ואין הפרש לדידה בין ישראל לב"נ על הכל היא מוזהרת בנדותה וחייבת כרת נמצא' לגבי דידה לא חשיב איסור א"א לא כולל ולא מוסיף [ועין בתשובת נודע ביהודה מה"ת א"ח סי' ק"כ] דהא מעיקרא בימי נדותה היתה ג"כ אסורה לכל אנשים בעולם ומה כולל ומוסיף יש כאן נמצא דלגבי הבועל חייל עלה איסור א"א ולגבי הנבעלת לא חייל עלה איסור א"א: