פורת יוסף (שלופר) קכא

מאיסור לאיסור אמנם זהו דווקא א"נ דמה"ב הוא מדאורייתא אבל א"נ דמה"ב הוא מדרבנן א"כ שפיר י"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אמנם יש להוכיח דמה"ב מדאורייתא מהקרא דאלה המצות כמבואר בירושלמי אך דלא לסתור זה מהא דמוכח מהא דשאלו איש איש כי יהי' טמא לנפש דאין בתוכינו זבין ומצורעין דמוכח דילפינן ממועדו א"כ הא מוכח דמה"ב הוא מדרבנן לכך העיד ר"ע האי דרשא דיטמא יטמא דבא להוכיח דאוכל מקבל טומאה בכ"ש א"כ הא שפור יש לפרש מה שאמרו דאין בתוכינו זבין ומצורעין משום דבזבים א"א לעשותו בטומאה משום דאין עשה דוחה תרי לאוין וא"כ הא אינו מוכח דילפינן ממועדו א"כ הא שוב מוכח מהקרא דאלה המצות דמה"ב הוא מדאורייתא וא"כ הא מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל ואתי שפיר: מערכה יט א בו ביום דריש ר' עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו' הנה לפי המתבאר לעיל מוכיח ר' עקיבא דמה"ב הוא מדאורייתא א"כ מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור והא שהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבזב ומצורע אין עשה דוחה תרי לאוי והנה האי חקירה אי עשה דוחה תרי לאוין נ"ל דתליא בהא דגרסינן ביבמות (דף ז') אהא דשקיל וטרי הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מהא דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' נאמר כאן בכל מושבותיכם ונאמר להלן והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם מה מושבות האמורין להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו מ"ל ר"נ היא דאמר לחלק יצאת וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לא"ה דחי לא ר"י היא ותהוי נמי ר"י אימור דאמר ר"י הבערה ללאו יצאת הבערה גרידתא הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואר"ש מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין אמר רב שימי בר אשי האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דמייתי מק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה כו' שבת שנדחה מפני עבודה א"ד שיהא רציחה דוחה אותה: והשתא נראה דהאי חקירה אי עשה דוחה תרי לאוין תליא בהא דאם נימא דלכך איצטריך לא תבערו משום דבלא"ה ה"א דאתי עשה ודחי לה א"כ הא מוכח דעשה דוחה תרי לאוי. דהא בהבערת ב"כ איכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דבישול פתילה כדאמרינן מה לי בישול פתילה ומ"ל בישול סממנים ואפ"ה ה"א דדחי אלמא דעשה דוחה תרי לאוי אבל א"נ דלכך איצטריך לא תבערו משום דהוה ילפינן מקו"ח א"כ עדיין י"ל דאין עשה דוחה תרי לאוי רק דהוה ילפינן מעבודה דכמו שעבודה דוחה שבת אף בכמה לאוין בשחיטה ובהקטרה ובמליחת האימורים כן ה"נ תהא הבערת ב"כ דוחה שבת אף בתרי לאוי אבל לעולם אין עשה דוחה תרי לאוין וא"כ לר"ע דס"ל דאין עשה דוחה תרי לאוין ע"כ צ"ל לדידי' דאיצטריך הקרא דבכל מושבותיכם משום דהוה ילפינן ק"ו מעבודה: ב והנה לכאורה ק"ל דהאיך ה"א למילף שיהא רציחה דוחה שבת בק"ו מעבודה הא לפי מה דביאר מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' א') אהא דגרסינן ביומא (דף מ"ו) גופא אמר ר"ה תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה ר"ח אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא כו' מ"ש שבת דכתיב במועדו אפילו בשבת טומאה נמי במועדו ואפילו בטומאה כו' ומשני לא קשיא שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בצבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ויש להבין כיון דתרוייהו ילפינן ממועדו דדרשינן מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה וא"כ מנין דשבת הותרה וטומאה דחויה וביאר מו"ח שהחילוק שבין היתר לדיחוי הוא דכל מצוה שא"א להתקיים בלא עקירת הלאו הוא בדרך היתר וכל מצוה שאפשר שתתקיים בלא עקירת הלאו ע"כ אי אתרמי ל"ת ועשה דוחה אותה אינה אלא בתורת דיחוי ולא בתורת היתר ומעתה א"ש דלענין דחיית שבת כיון דא"א להתקיים מצות הקרבת תמידין בלא דחיית שבת כיון דבכל שבת מוכרח להיות הקרבן תמיד ואי אפשר לשבת בלעדו הוי בדרך היתר אבל בטומאת מת כיון דאפשר להקרבן תמיד שיוקרב בטהרה רק דאם אירע בטומאה אמרינן דדוחה את הטומאה ע"כ הוא רק בתורת דיחוי ולא בתורת היתר עי"ש שהאריך בזה: ומעתה ק"ל דהאיך מצינן למילף רציחה בק"ו מעבודה שיהא דוחה שבת שהרי מהך דשרי עבודה בשבת אין ראיה כלל דעבודה חמורה משבת כיון דאין עבודה דוחה שבת רק דהותר שבת אצלה וכמו דהותר מלאכת אוכל נפש ביו"ט אף דס"ל לר"א בפסחים (דף ס"ח) דשמחת יו"ט רשות מ"מ הא מותרת ביו"ט וכן מבואר ברש"י ברכות (דף כ') שאין ללמוד דכבוד הבריות דוחה ל"ת מהא דכהן ונזיר מטמאין למת מצוה דשם לא הוי משום דכבוד הבריות דוחה אותה רק דלגבי כבוד הבריות לא נאמר לאו זה דטומאה של כהן ונזיר ולעולם ל"ת דאורייתא חמור מכבוד הבריות ואינו נדחה מפניה ובמ"א הארכתי עפ"י סברת מו"ח ליישב קושיית התוס' על רש"י ואכ"מ] ומעתה האיך מצינן למילף דרציחה דוחה שבת בק"ו מעבודה שדוחה שבת הא מה שעבודה דוחה שבת אין זה מצד החומר דעבודה שדחי לשבת רק כיון דא"א להתקיים להמ"ע בלתי עקירת הלאו דשבת הוי בגדר היתר דהתירה התורה שבת לגבי העבודה וכחול שויא ליה רחמנא משא"כ גבי הבערת ב"כ דאפשר לקיים המ"ע דבערת הרע בחול רק דאתרמי מילתא שצריכין לדונה בשבת דהוי בגדר דיחוי בזה לא דחי העשה דהבערת ב"כ להל"ת דשבת משום דהוי ל"ת שיש בו כרת ובלא"ה ידעינן דאינו דוחה שבת ול"ל קרא דבכל מושבותיכם ע"ז [ועי"ש בתוס' שהקשו דנימא דיו מה עבודה אינו נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה כמו כן לא יהא שבת נדחה מפני רציחה רק בשב ואל תעשה ותירצו דאין הק"ו משבת לעבודה רק הק"ו הוי רציחה מעבודה ומה עבודה דוחה שבת בקום ועשה כו' א"ד שיהא רציחה דוחה אותה עי"ש]: ג והנ"ל ליישב דהא דשבת מיקרי הוחכה אצל עבודה לא הוי רק לענין שחיטת הקרבן דזה מוכרח להיות בשבת אבל הקטרת האימורין ופדרים אפי' של קרבן תמיד לא מיקרי כלל הותרה כיון דיכול להמתין להם עד הלילה של מוצאי שבת וכשרין דהא זמנן כל הלילה ורק משום דחביבה מצוה בשעתה הוא שדוחה שבת כדאיתא בפסחים (דף ס"ח) תניא אמר ר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך לא מיקרי כלל הותרה משום דהא עצם המצוה דהקטרה יוכל להתקיים גם בלא דחיית שבת והוי רק בגדר דיחוי א"כ הא שפיר מצינן למילף דרציחה דוחה שבת מק"ו דהקטרה דהרי הא דהקטרה דתמיד שרי בשבת ידעינן לה מקרא וכמבואר ברש"י בפסחים (דף ס"ח) הנ"ל מדכתיב עולת שבת בשבתו וכן מבואר ברשב"ם בפסחים (דף ק"ה) ועי' ביומא (דף מ"ו) בתוס' ד"ה אבל עי"ש] דהוי ג"כ רק בגדר דיחוי ואעפ"כ דוחה שבת משום דעבודה חמור רציחה שהיא חמורה מעבודה א"ד שידחה שבת לכך איצטריך קרא דבכל מושבותיכם (ומה שיש להאריך בזה מהא דמנחות (דף ע"ב) ביארתי במ"א ואכ"מ]: אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דהבערה לחלק יצאת אבל א"נ כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת א"כ הא אי אפשר ללמוד שיהא רציחה דוחה שבת באיסור בישול פתילה דהוי חיוב סקילה מהא דשרי הקטרה בשבת דאין בה רק