פורת יוסף (שלופר) קכ

הוכיחו לפי סברתם דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה חמורה מהא דצוה להם משה שיטמאו למת כיון שאין בהם זיבה וצרעת וטהורים הם מוכח דטמא עושה פסח דא"ל דאם לא היו מטמאים לנדב ואביהוא בלא"ה היה בטל הפסח משום טומאת אוהל המת ז"א דאם היו כל הציבור צריכים לזה היה פסח דוחה טומאה משא"כ עתה שהם יחידים אינו דוחה טומאה וע"כ דפסח דוחה טומאה אפילו ביחיד וא"כ הא מוכח מזה דממשמעות דמועדו מצינן למילף דפסח דוחה שבת וטומאה דאל"כ הדרא קושייתי לדוכתא דלמאי הקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא [וא"ל דהם טעו בהכי וסברי דמצינן למילף ממשמעות דמועדו אבל באמת לא ילפינן מועדו ז"א דמנ"ל לחדש בזה לעשות פלוגתא חדשה בין מישאל ואלצפן דהם יסברו דמצינן למילף ממשמעות דמועדו ואנן לא נסבור כן מה שאין לנו הוכחה היפוך דעתם וע"כ דילפינן ממשמעות דמועדו] וא"כ כיון דמוכח מזה דילפינן מבמועדו לדחיית שבת וטומאה א"כ הא שוב מוכח דמה"ב הוא מדרבנן: ט אך יש לדחות דלעולם י"ל דלא מצינן למילף ממשמעות דמועדו לדחות שבת וטומאה והא דהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דוקא הוא לפי מה שביארתי במ"א ליישב קושיית הש"א בתשובה (סימן ס"ט) על התוספות בפסחים (דף ס"ט) בד"ה שוחטין וזורקין על טמא שרץ שהקשו וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דמאיש לפי אכלו נפקא דבעינן גברא דחזי לאכילה ותירצו דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא ותמה ע"ז הש"א דעדיין קושיית, התוספות במקומה עומדת על אותן האנשים הטמאים לנפש אדם מה שאלו למשה הא למ"ד שוחטין וזורקין עט"ש ע"כ ערב פסח ששי שלהן היה א"כ פשיטא דאין יכולין לעשות הפסח דאיש לפי אכלו כתיב ותירוצא של התוספות לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם: והנ"ל ליישב דהנה לכאורה קשה מאי מקשו, התוספות ל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דהא איש לפי אכלו כתיב ז"א דבלאו קרא ה"א דיכול טמא לאכול הפסח משום דאתי עשה דאכילת פסח ודוחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה אף דהוי ל"ת שיש בו כרת אעפ"כ הא בעשה דקרבן פסח ג"כ אית ביה כרת וא"כ כיון דשניהם העשה והל"ת שקולים הם דבתרווייהו אית בהם החומר דכרת פשיטא דעשה דוחה ל"ת וה"א דטמא עושה פסח לכך איצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח: אך י"ל דקושיית התוס' היא לר"נ דס"ל לקמן (דף צ"ג) דשני תשלומין דראשון הוא א"כ מקשו שפיר דל"ל קרא דטמא אינו עושה פסח פשיטא דל"ל דה"א דאתי עשה דפסח דחמיר שיש בו כרת ודוחה ל"ת דטומאה הגוף אף שהוא בכרת ז"א דבלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דפסח דקיל דיש לו תשלומין בשני וידחה הל"ת דטומאה דאין לו תשלומין לכך תי' דלהך מ"ד איצטריך הקרא להורות דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני א"כ כ"ז לאחר שנאמרה פרשת פסח שני אבל אותן האנשים הטמאים לנפש אדם כיון דלא ידעו עדיין מדין פסח שני שפיר שאלו משום די"ל דמחוייבים לעשות פסח ויאכלו בטומאה משום דאתי עשה דאכילת פסח ודוחה ל"ת דטומאת הגוף: אמנם זהו דווקא בטמא שנטמא במת אבל בטומאת זיבה וצרעת לא שייך לומר דיכול לאכול פסח בטומאה משום דאתי עשה דפסח ודוחה ל"ת דטומאה והוא דהנה לכאורה עדיין קשה דהאיך מצינן למימר דאתי עשה דפסח ודוחה ל"ת דטומאה הא בספר הכריתות (לשון למודים שער ג' סי' קס"ד) מבואר דאין עשה דוחה תרי לאוין והנה בחולין (דף ק"א) גרסי' טמא שאכל קודש בין קודש טמא בין קודש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא א"ל אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו וא"כ האיך משכחת לה שטמא יאכל הפסח בטומאה הא מיד שלוקח הבשר לאכול נטמא הבשר בנגיעתו וא"כ הא איכא תרי לאוין לאו דאוכל קדשים בטומאת הגוף ולאו דטומאת בשר ואין עשה דוחה תרי לאוי: אך ז"א דהא התוס' שם בד"ה בנטמא הקשו וא"ת לרבנן דפרכי מכי נגע בו טמאוהו היכא משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה ותירצו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו א"נ דלא נגע בה ואכלה ע"י פשוטי כלי עץ א"נ שלא הוכשרה או שנילושה במי פירות א"כ א"ש דהא משכחת לה בכה"ג כתי' התוס' דלא נטמא הבשר וה"א דאתי עשה ודחי ל"ת: והשתא א"ש הא דהקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא משום דבטומאת זיבה ומצורע לא משכחת לה שיאכלו משום דלא אתי עשה ודחי תרי לאוי וא"ל הא משכחת לה כמו שתירצו התוס' דלא נטמא הבשר ז"א דאיתא בחולין (דף ל"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם נאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה וא"כ י"ל דר"ע יסבור כר"ש דשחיטה מכשרת וא"כ הא נסתרה הך תירוצא בשלא הוכשרו דהא הוכשר הפסח בשחיטה וא"ל הא משכחת לה שיאכלו בטומאה ע"י פשוטי כלי עץ או שחבירו יתחב לו בבית הבליעה ז"א דהא אנן קיי"ל דזב ומצורע מטמאין במשא ובהיסט א"כ הא אף אם יאכל הבשר ע"י פשוטי כלי עץ ג"כ נטמא הבשר ע"י היסט וכן אם יתחב לו חבירו בבית הבליעה דהא מיד כשתוחב לו חבירו בבית הבליעה א"כ הא שוב נטמא הבשר במשא מה שנושא הזב הבשר כיון דמונחים בגופו וא"כ הא בשעת בליעת המעיים איכא תרי לאוין לאו דאוכל קדשים בטומאת הגוף ולאו דטומאת בשר ואין עשה דוחה תרי לאוין לכך הקדימו דאינן זבין ומצורעין ואינם טמאים רק לנפש אדם דלא מטמא בהיסט ומצו לאכול ע"י פשוטי כלי עץ באופן שלא יטמא הבשר ואין כאן רק חד לאו דטומאת הגוף וא"כ צריכין לומר דאתי עשה דפסח ודחי ל"ת דטומאה: י אך לשיטת התוס' בפסחים (דף ל"ד) בד"ה לאימת דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה נסתרה דברינו אלה דעדיין קשה דלמה הקדימו שהם טמאים לנפש אדם דווקא הא אף זבין ומצורעין יכולין לעשות הפסח דהא לענין קיום מ"ע דאכילת פסח לא בעינן רק כזית א"כ הא יכולין לאכול רק כזית ולא יותר דלא יטמא הבשר כיון דלא הוי כביצה אמנם לשיטת רש"י שם דס"ל דאוכל מקבל טומאה בכ"ש א"ש דאף אם לא יאכלו רק כזית ג"כ יטמא הבשר כנ"ל: והנה הפ"י בפסחים שם העלה דהך פלוגתא דרש"י ותוס' תליא בהא דהנה בקרא כתיב מכל האוכל אשר יאכל ודרשינן מיני' דהיינו אוכל הנאכל בב"א והוא כביצה א"כ הא מוכח דבעינן כביצה רק דלר"ע דדריש יטמא יטמא א"כ הא קאי הקרא לענין לטמא לאחרים א"כ י"ל כשיטת רש"י דדוקא לענין לטמא אחרים בעינן כביצה אבל לענין טומאת עצמן אף בכ"ש נטמא אבל לרבנן דפליגי, אר"ע ולא דרשינן יטמא יטמא כמבואר בפסחים (דף י"ח) א"כ הא מיירי הקרא לענין טומאת עצמן ואעפ"כ כתיב מכל האוכל אשר יאכל אלמא דאף לענין טומאת עצמן ג"כ אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה עי"ש: והשתא א"ש דלכך העיד ר"ע האי דרשה דיטמא יטמא דבא להוכיח מזה דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל והוא לפי מה שביארתי דלר' עקיבא לשיטתו דס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וס"ל דבעינן כזית בכל האיסורים וס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור וס"ל דנשים בראשון חובה א"כ קשה לדידי' ל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל ת"ל דהוי מה"ב וע"כ דנ"מ לענין ספק טבל הרי דמוכח מזה דמחזיקין