פורת יוסף (שלופר) קיט

שמא אינו כשר מאחר שאלו עבר והביא כשר עובר עכ"ל אמנם קושיית הירושלמי הוא רק לבן תימא דס"ל בפסחים (דף ע') דחגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ומפ' האי לא ילין לבוקר זבח חג הפסח זבח חג זה חגיגה פריך שפיר הירושלמי הא חגיגה אינו דוחה שבת אבל להחכמים דפליגי על ב"ת וס"ל דחגיגה הבאה עם הפסח אינו כפסח א"כ הא לדידהו לא קאי האי זבח חג הפסח על חגיגה לא קשה כלל קושיית הירושלמי לכך משני הש"ס דילן שפיר דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת דהא פסח דוחה שבת ולא צריכין לדחוקי דמיירי בעבר והקריב א"כ כ"ז לפי האמת אבל א"נ דפסח אינו דוחה שבת הא אינו מוכח כלל מהקרא דלא ילין די"ל דמיירי בעבר והקריב הקרבן פסח בשבת: והשתא א"נ דמה"ב הוא מדאורייתא א"כ הא ל"ל דמיירי בעבר והקריב דהא כיון דפסח לא דחי שבת א"כ הוה מצוה הבאה בעבירה אם כן הוי זבח פסול וא"ל דעד כאן לא אמרינן דמה"ב אינו יוצא בה הוא רק בלולב הגזול וכן במצה של טבל וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל וכן נמי בלולב הגזול כל זמן שאינו מחזירו לבעליו הרי עבירה היא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול משא"כ הכא דבשעת עשיית המצוה דאכילת הקרבן פסח אין כאן סרך עבירה כלל אע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפ"ה כיון דבשעת עשיית המצוה אין כאן סרך עבירה לא הוי מה"ב ומש"ה כשר הפסח ז"א דמדברי התוספות בסוכה (דף ל') בד"ה משום משמע דאין לחלק בהכי דהקשו וא"ת לקמן (דף ל"א) דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' וי"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק בי' עכ"ל ואם איתא ה"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשיית המצוה אין כאן עבירה כלל אלא ודאי כיון דבא. המצוה ע"י עבירה כגון בנ"ד בעבר ושחט הפסח בשבת כיון דבלאו העבירה ששחטו בשבת לא היה יכול להתקיים מצות אכילת הפסח ובא המצוה ע"י העבירה הוי מה"ב ואינו יוצא בה י"ח באכילתו וא"כ הא לא שייך לאוקמא הקרא דלא ילין בכה"ג דהא בכה"ג הוי זבח פסול ולא שייך גביה הלאו דלא ילין כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם משום דעיקר הפסח לאכילת אדם קא אתי וכיון דנטמא הבשר דאינו יכול לקיים בו מצות אכילת פסח אף דהחלב קיים אינו זורק את הדם משום דעיקר הזריקה בזה הוא להתיר את הבשר באכילה וא"כ ה"נ כיון דאף אם יאכל הק"פ אינו מקיים בזה מצות אכילתו משום דהוי מה"ב א"כ פשיטא דאינו זורק את הדם: ואיתא בזבחים (דף ה') רמי ר"ל על מעוהי בי מדרשא ומקשי אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין כו' אלא אמר ר"ל אפתח אנא פתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהי' נדר ואם לאו יהא נדבה אלמא דיליף זה מקרא דאם נשחטו שלא לשמן יהיו באין בדרך נדבה ויזרוק הדם אבל בלא"ה אמרינן דאם אינן מרצין למה הן באין וא"כ בפסח כיון דאינו בא בנדבה רק לצורך קיום מצותו וכיון דאינו מקיים המצוה באכילתו פשיטא דאינו זורק את הדם דאם אינו מרצה למה הוא בא וכיון דאינו זורק את הדם ומקטיר את האימורין א"כ הא ליכא גביה הלאו דלא ילין בהאימורים והאיך יכולין לאוקמא דמיירי בעבר ושחט וא"כ הא מוכח דפסח דוחה שבת וא"כ ל"ל הקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש וע"כ דמה"ב היא רק מדרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא אם עבר ושחטו מקיים באכילתו מצות אכילה שפיר זורק את הדם ומקטיר את האימורין להתיר הבשר באכילה ושייך גבייהו הלאו דלא ילין א"כ הא מוכח מזה דמה"ב הוא רק מדרבנן: ח אמנם הך הוכחה הוא רק א"נ דממשמעות דמועדו מצינן למילף דחיית טומאה ושבת אבל א"נ דממועדו לא מצינן למילף דחיית טומאה ושבת א"כ הא שפיר איצטריך הקרא דאיש איש לגופא להורות דציבור עבדי בטומאה א"כ הא שפיר צריכין לומר דמה"ב הוא מדאורייתא כדיליף הירושלמי מהקרא דאלה המצות אם עשית כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות ובאמת יכולין למילף דפסח דוחה שבת מקרא דלא ילין כיון דהאי איש איש אינו מיותר דהא איצטריך להורות דציבור עבדי בטומאה בשלמא א"נ דילפינן ממועדו א"כ תקשה ל"ל קרא דאיש איש להורות דדוחה שבת כיון דלגופיה לא איצטריך הא יכולין למילף מהקרא דלא ילין וע"כ דמיירי בעבר ושחט א"כ מוכח דמה"ב הוא מדרבנן א"כ ע"כ מוכרחין לדחוק ולאוקמי האי אלה המצות על דרשא אחרינא אבל א"נ דלא ילפינן ממועדו א"כ הא צריכין לומר כפשוטו כדמוכח מאלה המצות דמה"ב הוא מדאורייתא: הרי מבואר דהך חקירה אי מה"ב הוא מדאורייתא אי מדרבנן תליא בהא אי מצינן למילף דחיית טומאה ושבת ממועדו אי לא ולכאורה היה נ"ל להוכיח דממשמעות דמועדו ילפינן לה דאיתא בספרי והובא בילקוט בהעלותן אנחנו טמאים לנפש אדם שאין בתוכינו לא זבים ולא מצורעים והנה לכאורה הדבר יפלא כיון דעדיין לא נאמרה הפרשה דאיש איש כי יהיה טמא לנפש דמזה ילפינן בפסחים (ד' ס"ו) דדוקא טומאת מת הותרה בפסח בציבור ולא טומאת זיבה וצרעת א"כ מנא ידעי החילוק שיש בין טומאת מת לטומאת זיבה וצרעת לענין הקרבת פסח וא"ל שכך אמרו שהרי בסוכה (דף כ"ה) יליף הגמרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהוא אלמא דעוסק במצוה פטור אפי' ממ"ע חמורה שיש בו כרת כגון פסח: אמנם זהו דווקא אליבא דאמת שאיש היחיד נדחה ואינו עושה פסח בטומאה ואעפ"כ צוה משה מפי הגבורה שיטמאו לנדב ואביהוא מכלל דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל מישאל ואלצפן לא היו יודעים שעוסק במצוה פטור מן המצוה והוכיחו מזה בהיפוך מדצוה להם משה שיטמאו מכלל דטמא עושה פסח ולא עלה על דעתם שעוסק במצוה פטור ממצוה חמורה דאף דלא ידעו דפסח הוא בכרת אעפ"כ חשיב מצוה חמורה משום דישנו לפני הדיבור אמנם הוכחתם הוא דוקא אם לא היה להם מקודם שום טומאה אחרת א"כ מדצוה להם שיטמאו למת מוכח דפסח דוחה טומאה אבל אם היו טמאים מקודם א"כ י"ל בהיפוך דכיון דפסח אינו דוחה טומאה ובלא"ה לא מצו לעשות הפסח לכך צוה להם שיטמאו במת ולכך הקדימו אנחנו טמאים לנפש אדם שאין בתוכינו זבים ומצורעים וטהורים היינו ואעפ"כ צוה לנו להטמא למת מכלל דפסח דוחה טומאה א"כ למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' ז"א דעדיין אין זה הוכחה דאף לפי טעותם דהעוסק במצוה אינו מיפטר ממצוה חמורה אעפ"כ אין להוכיח מזה דטמא עושה פסח די"ל בהיפוך דכיון דטמא אינו עושה פסח לכך צוה להם להטמא משום שבלא"ה לא יהיו יכולין לעשות הפסח דהא כל זמן שהיה נדב ואביהוא מונחים במשכן הא כל הנכנס שם היה טמא באוהל המת ולא היה אפשר לעשות הקרבן פסח כלל כיון דלא ידעו עדיין מהקרא דאיש איש דציבור עושים פסח בטומאה וא"כ אם לא היה נטמא שום אדם לנדב ואביהוא היו כולם נדחין מפסח וגם מישאל ואלצפן בכלל לכך צוה להם משה לטמאות עצמן והם אינם מפסידים ושאר הציבור ירויחו וא"כ מה זו הוכחה ממה שאין עליהם זיבה וצרעת שיזרק הדם עליהם אע"כ מוכח כהך תנא דמצינן למילף דפסח דוחה שבת וטומאה ממשמעות דמועדו: וא"כ א"ש דכבר ידעו מישאל ואלצפן דפסח דוחה טומאה שהרי כבר נאמר במועדו רק שלא ידעו החילוק בין יחיד לציבור ובין טומאת מת לזב ומצורע וא"כ שפיר