פורת יוסף (שלופר) קיח

שנשארו בתימא אמנם קושיית התוס' יש ליישב דהנה לכאורה תמוה קושייתם דהא לולי הדרש דיצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ היה דוחה העשה דאכילת מצה להל"ת א"כ הא אין כאן עבירה וכבר עמד ע"ז הש"א (בסי' צ"ו) וכתב דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שלאחר הדיבור עיי"ש וא"כ לפי מה שביארתי במ"א דלר"ש דס"ל דכ"ש למכות לדידי' אף עשה שקוה"ד דוחה ל"ת משום דהמצוה של אכילת מצה לא נשתנה אחר הדיבור מקודם הדיבור כיון דאף לאחר הדיבור ג"כ יוצא בכל שהוא א"כ עצמיות חומר המצוה משום שנוהג לפני הדיבור דוחה להל"ת א"כ א"ש כיון דמוקי הגמ' הך ברייתא כר"ש דס"ל דאין איסור חע"א א"כ הא לר"ש לשיטתו שפיר מוכרחין למעט דא"י במצה של טבל מקרא דלדידי' הא ליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה כיון דהעשה דמצה דוחה להל"ת והשתא קשה לר"ע ל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל הא אמרינן בשבועות (דף כ"ב) ת"ש ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד ר"ע כר"ש ס"ל דכ"ש למכות ל"ל צירוף והשתא כיון דר"ע ס"ל דלא כר"ש א"כ הא קשה לר"ע לשיטתו דס"ל דההיקש מיותר רק להורות דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו דל"ל קרא ע"ז ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה דלדידי' הא ל"ש לומר בזה עשה דוחה ל"ת משום דהא הוי עשה שקוה"ד: ו והנ"ל ליישב קושיית התוספות דשפיר איצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ להורות דאינו יוצא במצה של טבל ולא ממעטינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה משום דמשכחת לה גוונא שמצד מצוה הבאה בעבירה היה יוצא בה ידי חובתו אבל השתא דכתיב קרא דלא תאכל עליו חמץ אינו יוצא בה והוא דאיתא בפסחים (דף ט') ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק לא מעושרין וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא דודאי מעשרי כדר"ח חוזאי דאר"ח חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן: ומעתה נחקור האיך הדין אם אפה מצה מהך תבואה שהיא בחזקת מתוקן ואח"כ לאחר האפייה באו שני עדים והעידו שהחבר לא הפריש מן התבואה תרומה והרי היא טבל ושוב באו שני עדים והכחישום והעידו שהחבר הפריש ממנה תרומה דהוי תרי ותרי אם מותרת באכילה אי לא והנ"ל פשוט דמותרת באכילה מדאורייתא לפי מה דמסיק הגמרא ביבמות (דף ל"א) דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא אבל מדאורייתא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ומוקמינן הדבר על חזקתו כן ה"נ כיון דבהך תבואה אית לן חזקה שהופרש ממנה תרומה מסלקינן לעדותן כמאן דליתא ומוקמינן הדבר על חזקתו ומותרת באכילה: אמנם אם היה הך דבר האפוי חמץ שנתחמצה בעיסתה ואסורה משום חמץ ואח"כ נולד לן ספק ע"י תרי ותרי שמא הוא טבל נ"ל דאסורה מספיקא משום טבל ג"כ לשיטת הפוסקים דס"ל בספק טרפה הנולד מחיים שאסורה משום דמחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור טרפה אלמא דאף דלענין איסור טרפה היתה עומדת בחזקת היתר שאינה טרפה מ"מ כיון דנולד הספק בשעה שהיתה אסורה משום אבמ"ה מחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור טרפה ואסורה מספק כן ה"נ כיון דבשעה שנולד לן הספק ע"י התרי ותרי היתה אסורה משום חמץ לא שייך לומר אוקי תרי לבהדי תרי ומוקמינן הדבר על חזקתו משום דהא בעת לידת הספק היתה אסורה משום חמץ מחזקינן מאיסור חמץ לאיסור טבל ואסורה מספיקא משום טבל ג"כ: והשתא לפ"ז מיושב קושיית התוספות הנ"ל דשפיר איצטריך קרא למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דבעינן מי שאיסורו משום בית חמץ לבדו ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה דנ"מ לכה"ג דאי הוה ממעטינן משום מצוה הבאה בעבירה א"כ בכה"ג דמותר באכילה מדאורייתא שפיר יוצא בה י"ח אבל השתא דכתיב קרא דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו פי' אף דכעת המצה אפויה ואינה יכולה להיות חמץ אעפ"כ בעינן שאם הי' המצה הלזו נתחמץ בעיסה לא היה בה רק איסור חמץ לבדו והשתא הא בכה"ג אם היה המצה הלזה חמץ הא היתה אסורה משום טבל ג"כ משום דמחזקינן מאיסור לאיסור לכך אינו יוצא בה י"ח הרי דמוכח מזה לר' עקיבא לשיטתו דמחזקינן מאיסור לאיסור: ז אמנם הך הוכחה הוא רק להך שיטה דהא דאינו יוצא במה"ב הוא מדאורייתא אבל א"נ דמה"ב הוא מדרבנן כשיטת התוספות בסוכה (דף ט') בד"ה שהוא א"כ הא נסתרה דברינו דשפיר איצטריך קרא לר"ע למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דבלא"ה ה"א דאם עבר ואכל הכזית מצה מטבל אף דעבר עבירה אעפ"כ המצוה דעבד עבד ונפיק בה י"ח לכך איצטריך קרא דאינו יוצא במצה של טבל: והנה מדברי הירושלמי משמע דמה"ב הוא מדאורייתא דזה לשון הירושלמי בשבת (פ' האורג) תני מצה גזולה אסור לברך עלי' אמר ר' הושעי' על שם ובוצע ברך ניאץ ד' כו' ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסה אמר אין מצוה עבירה אמר רב עילא אלה המצות אם עשית כמצותם הן מצות ואם לאו אין מצוה עד כאן לשון הירוש' הרי דיליף זה מהקרא דאלה המצות משמע דמה"ב הוא מדאורייתא: ולכאורה הי' נ"ל להוכיח דמה"ב הוא רק מדרבנן דהנה התוספות בפסחים (דף ס"ו) בד"ה מה הקשו אהא דיליף הגמרא דפסח דוחה שבת מג"ש דנאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דוחה טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מגז"ש דמועדו מועדו ולקמן (דף ע"ז) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפי' בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעותא דמועדו קא דריש לי' כו' וע"כ תנאי הוא עכ"ל אמנם מהתוספות דמנחות (דף נ') בד"ה תעשה מבואר דאף אי דרשינן לה ממשמעות דמועדו איצטריך הך קרא דאיש איש למידרש מיני' דפסח דוחה טומאה [ועיי' בצ"ק שכתב לבאר דברי התוספות] דמש"ה איצטריך גבי פסח תרי קראי משום דאי הוה כתיב חד קרא הוה מוקמינן אותו על דחיית טומאה בלחוד אבל שבת דהוה עשה ול"ת לא הוה ידעינן דאתי עשה דפסח ודחי לה לכך איצטריך קרא דאיש איש להורות דקאי האי במועדו לענין דחיית שבת דלענין טומאה לא איצטריך דהא נפקא לן מאיש איש: אמנם לכאורה ק"ל ל"ל קרא ע"ז הא איתא בפסחים (דף נ"ט) רמי לי' ר"ס לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת וא"כ ל"ל קרא דאיש איש להורות דנילף ממועדו דפסח דוחה שבת אך ז"א דמזה אין להוכיח דפסח דוחה שבת די"ל דלעולם אין פסח דוחה שבת רק דהקרא איירי באם עבר והקריב וכה"ג משני בירושלמי פ' אלו דברים לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קרבין ביו"ט אמר ר' אבהו קימתיה כשחל י"ד להיות בשבת ר' יונה בעי אם כשחל י"ד בשבת אין חגיגה באה עמו אמר ר' חנינא אלו עבר והביא