פורת יוסף (שלופר) קטז

א"א כנ"ל ואינו מחויב על אמה שרפה משום חמותו רק בחנק משום א"א אבל לגבי הנבעלת הא חל שלה איסור חמותו ומחוייבת שרפה על ביאת אתנה וה"א דהאי לאחיו קאי ע"ז להורות דאם העידו עדים בכה"ג והוזמו דא מחוייבין שרפה כמיתת הנבעלת רק בחנק כמיתת הבועו אבל בב"כ ה"א דגם הבועל בשרפה. לכך איצטריך קרא דהיא: והשתא א"ש דר"ע רצה להוכיח דינו דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין לכך העיד האי ובאו ובאו דמזה מוכח דחזקה מהני לגבי גוף אחרת א"כ לפ"ז הא נסתרה תירוצי הראשון על קושיית התוס' הנ"ל דל"ל קרא דהיא וע"כ צ"ל כהך תירוצא דמשכחת לה כגון שקידש בתה מעכשיו ולאחר שלשים יום א"כ הא מוכח דמהני קדושין במעכשיו ולאחר שלשים יו וא"כ א"ש דמצינו לאו האי כי תהיינה במעכשיו ולאחר שלשים יום כנ"ל: מערכה יח א והעיד עוד ר"ט וכלי חרש אשר יפול מהם כו' לימד על ככר שני שמטמאה את השלישי דהנה הוכחת ר"ע דמהני קדושין במעכשיו ולאחר ל' יום הוא רק א"נ דמחזיקין מאיסור לאיסור אבל א"נ דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא נסתרה ההוכחה כמו שמבואר לכך העיד ר"ע דשני עושה שלישי בחולין דמזה יתבאר דלר"ע לשיטתו מוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור והוא דאיתא בפסחים (דף ל"ה) ואלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטים בשעורים כו' והכהנים בחלה ובתרומה כו' ומפרש רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר עכ"ל וכן מפרש רש"י שם אהא דפריך הגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומפרש רש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר: והנה לכאורה פי' רש"י תמוה הא אמרי' שם ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום ב"ת עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל ואיסורא דחמץ להיכא אזלא אמר ר"ש הא מני ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' רבינא אמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ בלבד אלא אף משום ב"ת טבל מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדר"ש הרי חזינן דהגמ' דחי טעמא דרבינא משום דמידי בלבד כתיב וע"כ הטעם דאינו יוצא בו הוא משום דאין איסור חע"א והאיך מפרש רש"י הטעם משום דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו כרבינא: ב והנ"ל ליישב די"ל דקושיית הגמ' מידי בלבד, כתיב אינו אלא מחמת דליכא שום יתורא בהך היקשא דל"ת עליו חמץ דהא צריכין הך היקשא להא דדרשינן לעיל הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אמר ר"ל א"ק ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן י"ח במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון רק דמצד אין היקש למחצה הוא דמצינן ללמוד מהך היקשא ג"כ לענין טבל והיינו דמקשינן להדדי דבדברים שיש גבייהו הלאו דל"ת עליו חמץ הוא דשייך שבעת ימים תאכל עליו מצות וממילא אימעוט טבל כיון דלא שייך גבייהו אזהרת לאו דל"ת כו' והוי כעין כל היקשות דאמרינן בהו כיון דאין היקש למחצה מקשינן לכל מולי וז"א אלא אי אמרינן דאין אחע"א ולא חל כלל אזהרת חמץ על טבל כ"ז שהוא טבל אבל למ"ד דאחע"א דלדידי' חל אזהרת דל"ת חמץ גם גבי טבל וליכא למעוטי בדרך היקש שלא לצאת י"ח מצה בטבל אף דכלל גדול דאין היקש למחצה דבכה"ג אינו בגדר היקש אלא כשאר דרשות הנלמד מיתורא דקרא וכיון דהקרא אינו מיותר שפיר דחי הגמ' מידי בלבד כתיב: והנה הצל"ח הקשה אהא דממעט ר"ל דאינו יוצא י"ח באורז ודוחן משום ההיקש דאתקוש חמץ למצהת"ל לפי מה דמבואר ברמב"ן במלחמות שכ' להוכיח אהא דקאמר ריב"ל לקמן (דף ל"ו) יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא דמיירי בתערובות מים מדיהיב טעמא ליומא קמא משום לחם עוני ואי בלא מים ת"ל דאפי' בחלת תודה אינו יוצא משום שאין משתמרת לשם מצה וק"ו מי פירות שאינם צריכין שימור כלל ולפ"ז קשה ל"ל לר"ל למיהב טעמא משום היקשא ת"ל מטעמא דהרמב"ן דבעינן ושמרתם את המצות והלא בלא"ה צריך נזיר כמ"ש לקמן (דף ל"ח) וא"כ הוא הטעם על מינים שאינן מחמשת המינים וק"ו הוא וכמ"ש הרמב"ן ותי' דע"כ הוכרח לומר ההיקש דהרי לקמן (דף ל"ח) דיליף מיעוט על לחמי תודה ורקיקי נזיר משום שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח וקשה אטו נזכר בקרא שתשתמר לשם מצה ושמרתם את המצות כתיב ודי אם נילף מיני' דבעי שימור אבל אכתי מנ"ל שיהיה השימור רק לשמה וצ"ל דא"כ קרא מאי קמ"ל פשיטא שאם לא שמרה שהיא אסורה משום חשש חימוץ אלא ודאי שקמ"ל שיהיה השימור לשמה אלא אכתי קשה דילמא קרא קמ"ל דבעינן מצה הצריכה שימור ולאפוקי שאר מינין שאינן מחמיצים שאין בהם שייכות לשמור או לאפוקי מי פירות וצריך לומר דלזה א"צ קרא דושמרתם דזה בלא"ה ממועט מהיקשא וא"כ איצטריך ההיקשא להורות לנו פסול דחלת תודה ורקיקי נזיר עכ"ד: והנה לקמן (דף ל"ח) פריך הגמ' ל"ל קרא דושמרתם את המצות להורות דאינו יוצא בחלת תודה ורקיקי נזיר ת"ל דאין נאכלין בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון והנה בצל"ח שם (בדף ל"ו) בד"ה וריה"ג האריך להוכיח דהא דמשני הגמרא דחלת תודה ורקיקי נזיר מיקרי נאכלין בכל מושבות משום דנאכלין בנוב וגבעון הוא רק לתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל בקדושין (דף ל"ז) דמושבות הוא דווקא ארץ ישראל א"כ שפיר מיקרי חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בכל מושבות משום נוב וגבעון אבל לר' עקיבא דס"ל בקדושין (דף ל"ו) דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע אפי' בח"ל א"כ כיון דאף בנוב וגבעון ג"כ אינו נאכל רק בערי ישראל אבל לא בח"ל כדאיתא בזבחים (דף קי"ב) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים ק"ק ומעשר שני בכל ערי ישראל אינו מיקרי נאכל בכל מושבות עכ"ד עיי"ש שהאריך בזה: וא"כ הא לר' עקיבא לשיטתו, דס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע לא בעינן קרא דושמרתם את המצות למעוטי חלת תודה ורקיקי נזיר דאינו יוצא בהן י"ח דבלא"ה ידעינן דאינו יוצא בהן משום דאין נאכלין בכל מושבות רק בא"י אבל לא בח"ל וא"כ הא שפיר יכולין למעט אורז ודוחן מהקרא דשמרתם את המצות כמ"ש וא"כ הא מיותר ההיקש דחמץ למצה לר' עקיבא וע"כ דאתא להורות דבעינן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו אתה יוצא בה י"ח מצה אבל אם יש עוד איסור אחר אינו יוצא בה י"ח: ג אך ז"א דהא עדיין ההיקש דחמץ למצה אינו מיותר דאיצטריך להא דאמר ר"א לקמן (דף מ"ג) נשים חייבות באכילת עצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשים הואיל וישנן בב"ת חמץ ישנן בקום אכול מצה וא"כ הא איצטריך ההיקש לחייב נשים באכילת מצה.