פורת יוסף (שלופר) קט

דצריכין לקיומי ביה מצות מיתה וכיון דלמיתה אזיל לכך אינו קרב א"כ בנידון דידן דלא צריך לקיומי ביה מצות מיתה דהא הולד בפ"ע מותר להקריבו א"כ שוב ממילא אף לענין להקריבם בבת אחת ג"כ שרי אף דבב"א הוי תרתי דסתרי אף על פי כן הא בזה לא הוי תרתי דאתרי כלל דאף אם קמי שמיא גליא דהוא ולד חטאת אעפ"כ כיון דהולד חטאת אינו פסול בעצם להקרבה כיון דלא אסרה תורה במפורש ולד חטאת להקרבה והא דאסור להקריבו הוא משום דגזרה תורה דולד חטאת אסור בכל הנאות שבעולם ולא מהני בו לרעות עד שיסתאב ויביא בדמיו קרבן כמו בכל פסוה"מ רק דלמיתה אזיל לכך אינו קרב א"כ י"ל דאינו אסור רק היכא דאסור בהנאה ולמיתה אזיל אבל בנ"ד דשרי בהנאה וא"צ להמיתו שפיר חזי להקרבה אף הולד והאם בבת אחת: ה וא"ל הא עדיין לא חזי להקרבה בבת אחת משום דהא החזקת חולין דהולד מכריע דהאם ג"כ אינה קדושה וא"כ הא אסור להקריב האם משום חולין בעזרה ז"א דהא כיון דבעצם שרי להקריב כ"א בפ"ע משום דאיכא לכ"א חזקה להתירה לגבוה רק דבב"א אסור משום דהוי תרתי דסתרי א"כ הא לא מיקרי תרתי דסתרי רק היכא דסתרי לכל צד דממ"נ איכא חד דאיסורא אבל היכא דלא סתרי לכל צד דהא מצד חזקת קדושה דהאם מותר להקריב האם והולד כמו שביארתי דאין בזה משום ולד חטאת רק דמצד חזקה דהולד אסור להקריב האם לא מיקרי תרתי דסתרי: ומנא אמינא לה מהא דגרסינן בכתובות (דף כ"ז) בעי ר"י אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הא או דילמא לא אמרינן ומאי שנא משני שבילין כו' והכא נמי כיון דשרי לכולהו כבת אחת דמי הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי אלמא אף דמצד הספק דמי יימר דאיטמי הא אסורין דעיר שכבשוה כרכום כל הכהנות שנמצאו בתוכה פסולות וכל עיקר ההיתר הוא משום דתלינן דהחביאו א"ע וא"כ האיך שרינן לכולהו בבת אחת הא ידעינן דלא החביא אלא חדא מיניהו וצריכין להיות אסורין כולן מספקא וע"כ כיון דבעצם הא שרי כ"א בפ"ע משום דתלינן דהחביאו א"ע רק דלהתיר כולן אי אפשר משום דהא הוי תרתי דסתרי דהא ידעינן דאיכא איסורא בינייהו ע"ז אמרינן דלא מיקרי סתרי רק היכא שאם מתירין שניהם איכא ודאי דאיסורא אבל הכא כיון דבעצם יכול להיות דלא איטמי אף דמצד הך ספק לחוד אינו מותר אעפ"כ שוב לא מיקרי תרתי דסתרי: כן ה"נ בנ"ד כיון דבעצם שרי כ"א להקרבה האם והולד רק דלהתיר שניהם אי אפשר משום דהוי תרתי דסתרי ע"ז אמרינן כיון דלהך צד אם הקדיש את האם על השנה השניה מותרים האם והולד להקרבה כמו שביארתי אף דמצד הך ספק א"א להתיר אעפ"כ שוב לא מיקרי תרתי דסתרי דבעצם יכול להיות דשניהם מותרין להקרבה ומותר להקריב שניהם בבת אחת: וא"ל דלא דמי דהא דאמרינן הכא מי יימר דאיטמי הוא רק התם דה"ל גופין מחולקין דבזה אף בבת אחת ג"כ מותר מדאורייתא כמבואר בתוס' פסחים (דף י) הנ"ל דהא דבאו לשאול בב"א טמאין הוא מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' בב"א טהורים לכך מקילינן היכי דאיכא ספק אי איטמי דלא הוי אלא ספק דרבנן ואזלינן לקולא אבל הכא דהוי כמו אכילת אדם אחד דאסור מדאורייתא היכי מקילינן מספיקא ז"א דעדיין תקשה לשיטת רש"י שהוכחתי במ"א דס"ל דהא דבאו לשאול בב"א טמאין הוא מדאורייתא אף בגופין מחולקים א"כ תקשה אמאי מקילינן וע"כ כיון דכ"א בפ"ע שרי רק דבהצטרפות שניהם אסורין משום דהוי תרתי דסתרי לכך אמרינן דכיון דלא הוי ודאי תרתי דסתרי מותרין כן ה"נ כיון דלא הוי ודאי תרתי דסתרי מותר להקריבם בב"א ולשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מותר מה"ת בלאו הכי א"ש ואכ"מ להאריך בזה: וא"ל דהא הכא אי אמרינן דבעצם הקדיש האם על השנה השניה א"כ הא אסור הולד משום ולד חטאת וכל עיקר ההיתר דהולד הוא משום דכיון דשרי להקרבה בפ"ע משום דמחזקינן אותו בחזקת חולין א"כ שוב ליתא בו משום ולד חטאת אבל אם באמת הקדיש האם על השנה השניה א"כ הא אסור הולד להקרבה אף בפני עצמו א"כ הא שוב אסורין להקריב שניהם משום ולד חטאת ז"א דאף אם בעצם הקדיש על השנה השניה אעפ"כ כיון דאנן לא ידעינן ומותר להקריב כ"א בפני עצמו משום חזקה ולא אזיל למיתה ממילא שוב חזי להקרבה אף אם הקדיש האם על השנה השניה: אבל השתא דכתב קרא דהוא דולד קדשים אינו קרב והוי פסול בעצם א"כ ממילא אף דבזה אחר זה שרי להקריבן אעפ"כ בבת אחת לא יקרבו משום דהוי תרתי דסתרי והא דפריך הגמ' ולא משני כתירוצי י"ל דקושיית הגמ' קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים כדפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' תמורה) א"כ הא נסתרה דברינו אבל א"נ דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים שפיר י"ל כתירוצי: ו אמנם אין תירוץ זה עולה לכל השיטות לפי מה דמבואר ברמב"ן על מס' נדה בחמש שיטות (דף י"ט) אהא דקאמר הגמ' תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרכו של תינוק לטפח ואמרינן מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטה לחזקה כו' והשיג שם הרמב"ן אהא דפירש רש"י דרוב תינוקת מטפחין באשפה שיש בה שרצים אבל ודאי נגע בעיסה שהרי בצק בידו ואינו נכון שאם בודאי נגע בעיסה למה אין שורפין תרומה והרי רוב זה כרוב שליא שעשו כודאי דהתם נמי אפ"ל דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהור עומד סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא אלא כיון דשליא בבית הוא אין חזקתו של הבית כלום אלא הרי הבית כשליא ובתר רובא אזלינן אבל הפירוש הנכון שבתינוק ודאי טמא נחלקו ומחזקינן טהרה לעיסה לומר שלא נגע בה תינוק משא"כ בשליא שא"א לצרף חזקת הבית למיעוט שליא שאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשה כמוה עכ"ל: הרי חזינן דשיטת הרמב"ן דלא שייך לאוקמא הטהרות אחזקתן כיון דאין הספק נולד על הטהרות מפאת עצמותן רק מכח התינוק הנוגע בהן א"כ כיון דמטמאינן להתינוק ממילא הטהרות הבא מכוחו כוותיה דיינינן להו ולשיטת הרמב"ן ע"כ צריכין לומר דהוא יפרש הא דקאמר ר' יוסי במקואות (פ"ב משנה ב' הנ"ל) אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור דלא כפי' התוס' והר"ש דקאי אאם נגע בטהרות אחר הטבילה דז"א דכיון דהספק נולד על הטהרות מכח האדם הנוגע בהן הטהרות ג"כ טמא רק דהוא יפרש כפי' הרע"ב בפי' המשניות אבל ספיקו ליטמא ולטמא כגון ספק אכל אוכלים טמאים או לא אכל הרי ספיקו ליטמא או ודאי אכל אוכלים טמאים ספק נגע בככר של תרומה ספק לא נגע הרי ספיקו לטמא ולא קאי כלל אאם נגע אחר טבילה וכן פי' הר"מ עיי"ש: וא"כ לשיטת הרמב"ן נסתרה דברינו דלא שייך לאוקמא הולד אחזקת חולין כיון דאין הספק נולד על הולד רק מכח האם וכיון דלהאם מחזקינן אותה בחזקת הקדש א"כ ממילא הולד הבא מכחה כוותה דיינינן ליה ואפי' לשיטת התוס' בעירובין (דף ל"ו) הנ"ל ע"כ צ"ל דר' יוסי דס"ל, אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור פליג אהא דתנן ברישא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשה על גביו למפרע טמאות אלמא דמטמאינן להטהרות הנוגע בהאדם ג"כ ולא מוקמינן הטהרות אחזקתן וקושיית התוס' בעירובין הוא רק לר' יוסי לשיטתו דס"ל דמוקמינן אטהרות אחזקתן א"כ תקשה במאי פליגי ר"מ ור"י כיון דלענין טומאת גברי אפי' ר"מ מודה דצריך טבילה ולענין הטהרות שנגעו