פורת יוסף (שלופר) קח

טמא א"כ ממילא אף לענין ספיקא דהטהרות ג"כ צריך להיות נגרר אחר האדם הנוגע בהן אעפ"כ פלגינן הטהרות מהאדם ומוקמינן להטהרות אחזקתן אף דמטמאינן להאדם הנוגע בהן כן ה"נ אף דלענין האם מוקמינן אותה אחזקת הקדש אעפ"כ פלגינן הולד מהאם וכיון דלהולד איכא חזקת חולין מוקמינן אותו אחזקתו והוי חולין: וכן מבואר בתוספות עירובין (דף ל"ו) בד"ה במקוה וא"ת והא ר' יוסי מטמא טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן לי' זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא"כ אדרבא נימא אוקי טהרות על חזקתן וי"ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרי' זיל טבול לר"מ ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל הטהרות מודה ר' יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ"ב משנה ב') דקתני ור"י מטמא כו' אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור עכ"ל אלמא דס"ל להתוספות ג"כ דפלגינן הטהרות מהאדם ה"נ פלגינן הולד מהאם ומוקמינן להולד אחזקת חולין וא"כ לפ"ז אם הקדיש הולד לקרבן חזי להקרבה דכיון דהולד הויא חולין א"כ הא הולד אינו קדוש מכח האם רק מכח האדם המקדיש א"כ הא לא הוי ולד חטאת כיון דאינו קדוש מצד האם (דהא אדרבא לענין הולד מחזקינין שהאם היא ג"כ חולין] והויא קרבן בפני עצמו ושפיר חזי להקרבה וכן מבואר להדיא בתוספות תמורה (דף י"ו) בד"ה ור' יוחנן אמר קדושה חלה על העוברין ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם ולא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה עכ"ל: ג ומעתה נחקור עוד האיך הדין אם מותר להקריב שניהם הבהמה והולד בב"א או לא והנ"ל פשוט דלהקריב האם והולד בבת אחת אסור אבל בזה אחר זה מותר להקריב האם ואח"כ הולד והוא לפי מה דפסק הרמב"ם (בפרק כ' מה' עדות הל' א') והכי קיי"ל בח"מ (סי' ל"א) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד א' מכת זו וע"א מכת זו והעידו בעדות אחת אין כאן עדות שהם בודאי אחד מהם שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה ובאה כת זו בפ"ע מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומין בשטר זה אם הוציא כאחד לא ישלם אלא מנה כו' ואם הוציא שטר אחד בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השני גובה אותו ג"כ עכ"ל ועי' בשבועות (דף מ"ז) ובב"ב (דף ל"א) ובתוספות כתובות (ד' כ') בד"ה אלא עיי"ש: אלמא אף דקיי"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו, באה בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן לכל כת אחזקת כשרות אעפ"כ אם מלוה אחד הוציא על לוה אחד בבת אחת שני שטרות שחתומים אלו השני כיתי עדים אינו יכול לגבות בהם משום דהא כשגובה בהם בב"א ואנו דנין על שניהם כאחד ידעינן בודאי דחד מינייהו עדי שקר הם אבל כשהוציא בזה אחר זה כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על כת אחד מוקמינן לכ"א אחזקתו ואמרי' דכשר הוא כן ה"נ כשנעמיד להקריב האם והולד בב"א א"כ כשאנו דנין על שניהם כאחד ידעינן דחד מינייהו בודאי דאיסורא הוא דהלא ההיתר דהאם והולד להקרבה סתרי אהדדי דההיתר דהאם הוא משום דמחזקינן אותה בחזקת שהיא קדושה דאל"כ היתה אסורה בהקרבה משום חולין בעזרה וההיתר דהולד הוא משום דמוקמינן אותו אחזקת חולין ומחזקינן לגבי הולד שהאם אינה קדושה א"כ הא ממ"נ איכא חד מינייהו דאיסורא האם או הולד לכך אסור להקריב שניהם בב"א מדאורייתא: וא"ל הא מבואר בתוספות פסחים (דף י') אהא דתנן גבי שני שבילין אם באו לשאול זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין שניהם בב"א טמאין וכתבו התוספות דהא דבב"א טמאין הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בב"א טהורין לא דמי דהתם אנו דנין לענין שני בני אדם דה"ל גופין מחולקין לזה אמרינן אף דבאו לשאול בבת אחת אעפ"כ כיון דכל אחד אית לי' חזקת טהרה מוקמינן אותו אחזקתו ומה איכפת לי' בטומאה דחברי' לכך טהורין מדאורייתא אבל הכא דאנו דנין לענין להקריבם לגבוה בבת אחת דזה הוי כמו אכילת אדם אחד בודאי אסור מדאורייתא דהא ידעינן דחד מינייהו בודאי דאיסורא הוא כמו דפסק הרמב"ם במלוה ולוה אחד דאינו יכול לגבות מהם בב"א וזהו מדאורייתא כמבואר באחרונים [ועי' בתשובת הגרע"א בכתבים סי' קל"ו ועיי' במכות דף ט"ז הכה את זה כו' ועיי' בתוספות פסחים שם ד"ה הלך]: אמנם זהו רק לענין להקריבם בבת אחת אבל להקריבם בזה אחר זה נ"ל דשרי משום דכיון דבשעה שאנו דנין לענין אם מותר להקריבם למזבח אנו דנין על כל בהמה בפ"ע ולכל אחת הא אית לה חזקה להתירה לגבוה אף דבעצם המה תרתי דסתרי אהדדי אעפ"כ כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על בהמה אחת ובה אית לה חזקה דשרי מדינא מצד זה לגבוה חזיא להקרבה כמו דפסק הרמב"ם במלוה ולוה אחד דיכול לגבות בשני השטרות מהלוה בזה אחר זה [אף בב"ד אחד כמבואר בסמ"ע בסי' ל"א ס"ט ס"ק ד' וס"ק ו'] אף דבעצם הא ידעינן דחד מנייהו בודאי עדי שקר הם וא"כ האיך יכול לגבות בשטר השני הא ממ"נ א"י לגבות בו דאם השטר זה הוא כשר א"כ הא השטר הראשון הי' פסול וגבה בו שלא כדין א"כ יהי' תשלומין על החוב מהך שטר ואם השטר הראשון היה כשר א"כ הא הוי הך שטר פסול וא"י לגבות בו וע"כ כיון דבשעה שאנו דנין אין אנו דנין רק על שטר אחד דבזה מחוייב לשלם מדינא משום דמוקמינן להעדים אחזקת כשרות אמרינן על כל שטר שמוציא שמחוייב לשלם לו אף דכשמוציא השטר השני הוי תרתי דסתרי אעפ"כ אין אנו דנין באותה שעה על גביית השטר הראשון כיון דבשעה שגבה השטר הראשון גבה כדין רק דדנין על הך שטר וכיון דעל הך שטר מחוייב לשלם מן הדין משום דמוקמינן להעדים אחזקת כשרות אמרינן ליה זיל שלים כן ה"נ אף דבשעה שמקריב הקרבן השני הוי תרתי דסתרי דאם הוא קרב א"כ ממילא הקרבן הראשון חולין היה אעפ"כ אין אנו דנין באותה שעה. על הקרבת קרבן הראשון רק דדנין על הך קרבן וכיון דאית ליה חזקה להתירו לגבוה שפיר חזי להקרבה ונ"ד עדיף יותר משטרות דבשטרות א"נ דהשטר הראשון גבה בו שלא כדין א"כ הוא תשלומין עבור השטר השני אבל הכא אמרינן בשעה שמקריב הקרבן השני דהך שהקריב ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה שהקריב עכשיו הוא של היתר: וכה"ג מבואר ברשב"א מובא בב"י בטור יו"ד (סימן ק"ט) וז"ל חתיכה של נבלה שנתערבה באחרות בטלה אפילו אחד בתוך שנים והקילו בדבר זה לפי שכל אחד עומד בעצמו ואוכל כל אחד בפני עצמו וכיון שנתבטל ברוב כו' כשאוכל האחד אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא הי' של איסור וכבר הלך לו וזה היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים ולפיכך אינו אוכלן כולן כאחד ואינו מבשלן כאחד: ד והשתא לפ"ז מיושב קושיית הגמרא דשפיר איצטריך קרא דאם כשב הוא להורות דולד חטאת אינו קרב ולא ילפינן מהלכה משום דנ"מ לכה"ג היכא דהקדיש בהמה לחטאת לזמן ונולד ספק אח"כ אם הקדישה על שנה אחת או על שתי שנים וילדה ולד בשנה שניה והקדיש אותה לחטאת אם מותרין להקריב האם והולד בבת אחת דאי משום ההלכה הוי אמינא דבכה"ג מותר להקריב שניהם בבת אחת וא"ל הא הוי תרתי דסתרי דכיון דמקריב האם ומחזקינן אותה להקדש א"כ ממילא הוי הולד ולד חטאת ולמיתה אזיל ז"א דמצד ההלכה יש לומר דולד חטאת אינו פסול בעצם להקרבה רק דכל עיקר פסולו הוא משום