פורת יוסף (שלופר) קז

יד והשתא א"ש הא דקאמר הבבלי שמו דכיון דהוא מבבל א"כ מסתמא ס"ל כשיטת הבבלי ביבמות (דף ה') דעשה דלפני הדיבור חמור מעשה שלאחר הדיבור א"כ תקשה אהא דכתיב בקרא ששת ימים תאכל מצות אמאי ניתי עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש וע"כ צ"ל דלכך אינו יוצא במצה של חדש משום דאינו חל איסור חמץ על איסור חדש א"כ מוכח דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ הדרא קושיית הכנה"ג לדוכתא דל"ל קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה ת"ל מלא תאכל כל תועבה דכיון דח"ש אסור מה"ת א"כ הא לא משכחת לה בישול דהתירא דאף אם יבשל ח"ש ג"כ אסור מה"ת וע"כ דאיצטריך קרא משום דנ"מ לענין קונם כנ"ל א"כ מוכח דהוספת הזמן לא מיקרי כולל א"כ שוב מוכח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת כמו שביארתי: ואין לומר דלכך לא מצי לאכול מצה מחדש משום דלא הוי בעידנא זה אינו דגרסינן ביבמות (דף ס"א) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה ומפ' הגמ' טעמא דב"ה דילפינן מברייתו של עולם וב"ש לילפי מברייתו של עולם אין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ ב"ה דילפי מברייתו של עולם ע"כ דס"ל דדנין אפשר משא"א וא"כ הא להלל לשיטתו נשאר קושיית הגמ' בתמורה (דף י"ח) הנ"ל דל"ל קרא דאם כשב למעוטי ולד מעשר נילף עברה עברה מבכור כיון דס"ל דדנין אפשר משא"א וע"כ צ"ל להלל דהך הוא אתא למעוטי תמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה דאינו קרב א"כ מוכח דס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ ע"כ מוקים האי קרא דעצם דקאי להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח א"כ מוכח דבעשה דחמיר לא בעינן בעידנא א"כ שוב מוכח מהקרא דששת ימים דח"ש אסור מה"ת: מערכה טז א אמנם אי משום הא לא איריא דקושיית הגמ' הנ"ל יש ליישב בלא"ה דהנה הגמרא בתמורה שם פריך אהא דתני ר"ח אם כשב הוא מקריב הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הם ולא בני ולד הם אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא [וע"ז הוצרך לשנוייא דאתא למעוטי ולד מעשר] ולכאורה יש לומר דלעולם קאי האי קרא למעוטי ולד חטאת וא"ל הא ולד חטאת בלא"ה לא קרב: זה אינו דהנה הגמרא שם פריך ודילמא לעולם בחטאת והילכתא גמירי לה למיתה וקרא למעוטי מהקרבה ומשני הא בהא תליא כיון דלמיתה אזיל ממילא לא קרב והנה לכאורה יש להמציא נ"מ בין אם כתיב קרא מפורש דולד חטאת אינו קרב או אי לא הוה כתיב קרא רק דאנן הוה ידעינן ממילא כיון דלמיתה אזלא ממילא לא קרב והוא דגרסינן בירושלמי פ"ג דקדושין אמר ר"א בשם ר' יוחנן הרי זה עולה כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין מאיליה הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת לעולם מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלי פדיון ולא מצינו אשה שיוצאה בלי גט נמצא מבואר מד' הירושלמי דס"ל דאפילו קדושת הגוף פקע בכדי ואם אמר ה"ז עולה כל שלשים יום לאחר ל' יום יוצאה לחולין [והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בנדרים (דף כ"ט) א"ל ר"ה קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלמא דס"ל להש"ס דילן דקדושת הגוף דמי לקדושי אשה דלא פקע בכדי]. ב והנה נחקור לשיטת הירושלמי האיך הדין אם הקדיש בהמה לזמן ואח"כ נולד ספק להמקדיש האיך היה הקדישו אם הקדיש על שנה אחת או על שתי שנים אי קדושה הבהמה מספיקא בשנה שנייה או לא משום דמוקמינן אותה אחזקת חולין שהיה לה להבהמה מקודם לכן קודם שהקדישה ואינו קדושה מספיקא והנ"ל דבכה"ג חל על הבהמה הקדש ודאי אף על השנה השניה לפי מה דמבואר בנזיר (דף ח') דפריך הגמר' אהא דתנן רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל והוי נזיר כל ימיו ואמאי וליחזייה כאלו מלאה קשואין ודילועין ותהוי לי' תקנתא כו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא ר' יהודה התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לנזירות במאי לסלוקיה מיניה אלמא דאם חלה עליו הנזירות ומספקא לן אם פקע ממנו הנזירות אם קיבל עליו כמלא חרדל כאלו מלאה קישואין ודילועין מוקמינן אותו בחזקת נזיר שהיה עד הנה ומספיקא לא פקע והוי נזיר ודאי משום דמוקמינן אותו אחזקתו ולא מוקמינן לי' אחזקת שאינו נזיר שהי' לו מקודם שקיבל עליו הנזירות כיון דנסתרה הך חזקה דמעיקרא משום דהא נחת לנזירות כן ה"נ בהקדש כשמספקא לן אם פקע ממנה ההקדש או לא מוקמינן אותה אחזקת הקדש שהיתה עד הנה ולא פקע ההקדש מספיקא והוי קדושה ודאי: ומעתה נחקור עוד האיך הדין אם ילדה ולד בשנה השניה דחל עלה קדושה מספיקא אי קדוש הולד או לא והנ"ל דלר"ש דס"ל בכריתות (דף כ"ג) דולדות קדשים בהוייתן הן קדושין וכן סובר רשב"ג בתמורה (דף כ"ד) עיי"ש א"כ הולד אינו קדוש מספיקא והוא לפי מה דמבואר בתוספות חולין (דף י"א) דהקשו אהא דקאמר הגמרא דאלת"ה ר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא מדקאמר לר"מ ולא קאמר היכי אכלינן משמע דלא קיי"ל כר"מ וקשה דבבכורות (דף כ"ד) פסק ר' יוחנן כרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה כו' פטורה מן הבכורה כשבנה כרוך אחריה מטעם דלא מרחמא אלא א"כ ילדה אבל מטעם חלב לא מיפטרה אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא דחיישינן למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא דאי אמרי' אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה אדרבא העמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו אלמא דס"ל להתוספות דזה מיקרי חזקה גמורה מה שמוקמינן הולד בחזקת חולין במעי אמו וא"כ ה"נ כשחקרינן לענין הולד אם חל קדושה על האם והוי הולד ג"כ קדוש דהוי ולדות קדשים או לא צריכין להעמיד הולד אחזקת חולין שהיה לו במעי אמו לפי מה דקיימינן השתא דולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ובמעי אמן חולין הוי דכמו שהיה חולין קודם שנולד כן ה"נ כשנולד ג"כ לא נשתנה והוי עדיין חולין כמקדם וצריכין להחזיק לגבי הולד דהבהמה גופה גם כן אינה קדושה: וא"ל דבנידון דידן לא שייך לאוקמא הולד אחזקתו כיון דאין הספק נולד על הולד מפאת עצמותו אם הוא קדוש או לא רק דהספק נולד על הולד מכח האם דמספקא לן על אמו אם פקע ממנה ההקדש או לא וכיון דלענין ספיקא דלגבי האם מחזקינן אותה שהיא קדושה א"כ ממילא אף ספיקא דהולד ג"כ נגרר אחר חזקת הבהמה והויא הולד ג"כ קדוש דא"א לעשות שני הפכים בנושא אחד דנחלוק האם מן הולד בחדא מילתא: זה אינו דגרסינן במקואות (פ"ב משנה ב') מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשה על גבה למפרע בין ברשות היחיד ובין ברה"ר ספקו טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שנטהר אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור ומפ' הר"ש (במשנה ג' בסופו) דהכי פי' אבל ספיקו לטמא טהור היינו שאם נע זה אחר שירד לטבול ומספקא לן אם טבל או לא טבל בככר של תרומה מוקמינן הטהרות אחזקתן ואמרינן דטהורים הם אלמא אף דאין הספק נולד על הככר מפאת עצמותו רק מכח האדם הנוגע בו וכיון דלענין הספק הנולד בהאדם ס"ל לר' יוסי דמוקמינן אותו בחזקת