פורת יוסף (שלופר) קג

אמנם זהו תלי' בהא דהנה הגמ' פריך שם ופסח גופא מנ"ל דתניא ר"א אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח האמור במצרי' לא בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין א"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר א"ל אעפ"י שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה מבואר דאי נימא דאין דנין אפשר משאי אפשר א"כ הא ל"ל דהקרא קאי להורות דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין דהא בפסח גופא ג"כ לא ידעינן דאינו בא אלא מן החולין וע"כ דהקרא קאי להורות דחגיגה דוחה שבת: אך זהו רק אי נימא דאין דנין אפשר משאי אפשר אבל ' אי נימא דדנין א"כ שפיר י"ל דהקרא קאי להורות דדבר שבחובה אינה בא אלא מן החולין והנ"ל להוכיח דע"כ צ"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר דאיתא בתמורה (דף י"ח) תני ר"ח אם כשב הוא מקריב כו' הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב ופריך הגמ' ולד דמאי אי דעולה ואשם זכרים הם ולאו בני ולד הם אי דחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא אמר רבינא לאתויי ולד המעושרת ולד המעושרת ל"ל קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה איצטריך סד"א אין דנין אפשר משאי אפשר קמ"ל והשתא אי נימא דדנין אפשר משאי אפשר הדרא קושיית הגמ' לדוכתא דל"ל הקרא דהוא למעוטי ולד מעשר הא יכולין למילף בג"ש עברה עברה מבכור: אמנם אי משום הא לא איריא די"ל דהקרא דהוא אתא לדרשה אחרינא והוא דגרסינן בפסחים (דף צ"ו) אם כשב מה ת"ל לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא הוא קרב ואין תמורת הפסח קריבה וא"כ לפ"ז עדיין י"ל דדנין אפשר משאי אפשר והקרא דהוא אתי להך דרשא דתמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה אינה קריבה: אך זהו תליא בהא דהנה המחנה לוי בפסחים (דצ"ו) הנ"ל הקשה לר' יהודה דס"ל לעיל (דף צ"א) דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ האיך משכחת לה להך דרשא דהוא ארב ואין תמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה קרב הא לא משכחת לה לדידי' תמורת הפסח כלל כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד וא"כ הא אינו ראוי להקרבה רק היכא דנמנו עליו אנשים הרבה וה"ל קרבן שותפים וקיי"ל בתמורה (דף י"ג) דציבור ושותפים אין עושין תמורה וא"ל דהקרא איירי בשהמיר בפסח שלא היה נמנה עליו רק אחד ונהי דאין שוחטין על היחיד מ"מ שחיטת השני קבעה לאותו שנמצא בקדושת פסח להיות נדחה לרעי' ז"א דאכתי תקשה למ"ד דס"ל דאין בע"ח נדחים וטעמא דמתני' דרועה הוא משום דדחיא בידים בשחיטת השני א"כ הא א"א לומר הכי דכיון שהנמצא בלא זה לא היה ראוי להקרבה עדיין בשעת שחיטת השני משום שלא נמנה עליו עדיין אלא הוא לבדו א"כ לא מיקרי דחיא בידים במה שלא הקריבו אז לשם פסח ותירץ דר' יהודה לשיטתו, אזיל דס"ל ביומא (דף ס"ד) דבע"ח נדחין וא"כ הא אף אי לא דחיא בידים ג"כ ה"ל דחוי עי"ש שהאריך בזה וא"כ לדידן דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין כדפסק הרמב"ם (בפ"ג מה' פסה"מ) א"כ אי נימא כר"י דאין שוחטין את הפסח על היחיד א"א לאוקמי הקרא דהוא להורות דתמורת הפסח אינה קריבה דהא לדידיה ה"ל להיות קרב כיון דלא דחיא בידים וע"כ צ"ל דהקרא דהוא אתא להורות דולד המעושרת אינו קרב הרי דמוכח דאין דנין אפשר משאי אפשר אמנם זהו רק לר' יהודה אבל לר' יוסי דס"ל לעיל (דף צ"א) דשוחטין את הפסח על היחיד שפיר מצינן לאוקמי הקרא דהוא דאתא למעט תמורת הפסח: ח והנה לקמן (דף צ"ה) גרסינן ת"ר ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר כו' יכול אפי' מצוה שלא על גופו ת"ל ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו איסי בן יהודה אומר יעשו אותו במצוה שבגופו הכתוב מדבר כו' ואב"י האי עצם מאי עביד ליה מיבעי ליה לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד ועי"ש בתוס' בד"ה מיבעי נמצא מבואר דא"נ דשוחטין את הפסח על היחיד א"כ הא ע"כ צריכין לאוקמי הקרא דאותו דקאי להורות דבמצוה שבגופו הכתוב מדבר וא"כ הא מיותר הקרא דעצם וע"כ דאתא להורות דאסור לשבור אף עצם שיש בו מוח: ולכאורה ק"ל ל"ל קרא ע"ז להורות דאסור לשבור עצם שיש בו מוח דלא נימא דאתי עשה דאכילת פסח ודחי לל"ת דשבירת עצם כמבואר לעיל (דף פ"ה) הא בלא"ה ידעינן דלא דחי משום דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד כששיבר העצם והעשה דאכילה אינו מקיים אלא אח"כ כשאוכל וא"ל הא מבואר בטורי אבן בחגיגה (דף ב') דהיכא דאי אפשר להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום מיקרי בעידנא א"כ ה"נ כיון דא"א להתקיים העשה באכילת המוח אלא א"כ שובר העצם השבירה נמי הוי הכשר מצותו ומגוף המצוה יחשב ומיקרי בעידנא ז"א דהנה הטו"א שם הקשה על התוס' בד"ה לישא דהקשו אמאי כופין את רבו ליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותי' דלא הוי בעידנא דהלאו עובר משעת העראה והעשה אינו מקיים אלא בגמר ביאה והקשה הא לפי מה דמבואר בתוס' יבמות (דף צ') בד"ה כולהו דלא מקיים העשה דציצית אלא אחר העיטוף וא"כ תקשה מכלאים בציצית אמאי דחי העשה לל"ת הא לא הוי בעידנא דמיד שלבש עבר על הלאו דכלאים והעשה דציצית אינו מקיים אלא לאחר העטיפה וע"כ צ"ל דכיון דא"א להתקיים העשה דציצית דלאחר העטיפה בלתי העטיפה הקדומה מיקרי בעידנא א"כ ה"נ כיון דא"א להתקיים העשה דגמר ביאה בלתי ההעראה הקדומה מיקרי בעידנא ומאי תי' התוס': והנ"ל ליישב ואמינא בזה כלל חדש דאין הטעם דלכך מיקרי כלאים בציצית בעידנא משום דא"א להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום [כסברת הטו"א] רק דזהו הכלל דהיכא דע"י התחלת עשיית המצוה מוכרח להיות קיום העשה שלאח"כ ממילא בלא שום הצטרכות עוד עשייה לקיום העשה שלאח"כ בזה אמרינן אף דבהתחלת עשיית המצוה עדיין לא קיים העשה והלאו עבר בזה אעפ"כ כיון דע"י התחלת העשייה יקויים העשה ממילא בשב ואל תעשה הוי כמו שקיים המצוה מיד בעת התחלת העשייה כמו דאמרינן בב"ק (דף י"ז) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ומסיק הגמ' דבתר מעיקרא אזלינן אלמא אף דבעת שנשבר הכלי לא הזיקה הבהמה כלל אעפ"כ כיון דמהך דרסה נתהוה שבירת הכלי חשבינן ליה כמו ששברה הכלי בעת הדריסה וחייב נזק שלם כן ה"נ אף דבעת התחלת עשיית המצוה לא קיים עדיין העשה אעפ"כ כיון דלא נצרך עוד עשייה לקיום העשה נחשב כמו שקיים המצוה מיד ושפיר מיקרי בעידנא אבל היכא דמפאת התחלת עשיית המצוה לא יוגמר עדיין המצוה רק דצריך עוד עשייה לקיום המצוה אף דאי אפשר להתקיים העשה בלתי עקירת הלאו הקדום אעפ"כ לא מיקרי בעידנא: והשתא א"ש דבכלאים בציצית כיון דע"י העיטוף יתקיים העשה דציצית שלאח"כ ממילא בלא שום עשייה מיקרי בעידנא אבל גבי העראה כיון דאם יעמוד הדבר כמו שהוא השתא לא יתקיים המצוה רק דצריך עוד עשייה לקיום המצוה לגמור הביאה לא מיקרי בעידנא ולא דחי וא"כ לפ"ז ה"נ תקשה אמאי צריך קרא דאסור לשבור עצם שיש בו מוח הא לא הוי בעידנא כיון דאף אם ישבור העצם אעפ"כ הא צריך מעשה האכילה לקיום העשה א"כ הא לא מיקרי בעידנא ולא דחי: ט אך י"ל לפי מה דמבואר בתוס' זבחים (דף ל"ג) בד"ה לענין מלקות דעשה שיש בו כרת דחמיר דחי לל"ת אף היכא דלא הוי בעידנא עי"ש [ועיין בתוס' פסחים (דף נ"ט) בד"ה אתי עשה] וא"כ א"ש די"ל דאב"י