פורת יוסף פד

דהא דאמר רבא כו' הוה סייעתא לרבה ולא תיובתא לאביי יע"ש היטב:

ודע דכל זה הוא לשיטת התוספת אבל לשיטת רשב"ם לא יאמר כן דהוא מפרש הכי דהכי פריך אי דאיכא עדים כו' דקושייתו הוא דעל כרחך ראה לא מהני דאי ראה מהני למה לי למיתני נתנה ליתני ראה כקושית התוספת וה"ק אי דאיכא עדים רצה לומר דסבירא דאית ליה מיגו דלא שכרתיך מעולם ואם כן בדאיכא עדים לית ליה מיגו דלא שכרתיך מעולם ולכך נקיט נתנה דאי ראה הוה אמינא דמיירי ברייתא באין עדים אבל ביש עדים אינו נאמן דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים לכך נקיט נתנה ועל כרחך מוכח דמיירי ביש עדים דאם לא כן תקשה אמאי בזמנו נשבע ונוטל הא אית ליה מיגו דלא שכרתיך מעולם מה שאין כן בראה אלא על כרחך דמיירי בדאיכא עדים ורישא נאמן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים כו' ליחזי עדים מאי קאמרי אלא דליכא עדים ותקשה למאן דאמר דיכול לומר לא שכרתיך מעולם אלא על כרחך דלית כאן מיגו דלא שכרתיך מעולם דאם כן הוה כופר בכל כמה שכתבו התוספת בתירוצם שנית יעוין שם היטב א"כ זה נשמע מרישא דקתני דשכיר נשבע ונוטל ואמאי הא אית ליה מיגו דכופר הכל לר' יהודה דאינו חייב אלא בהודאה במקצת וע"כ דאמרינן מיגו להחזיק אלא דחשו חכמים לשבועת התורה כמ"ש לעיל וא"כ ליתני ראה אלא ע"כ דראה לא מהני ותיהוי תיובתא דאביי ולכך אמר לימא מסייע ליה לרבא ותיהוי תיובתא דאביי ומשני דליכא עדים ולא ראה ולא נחית לאשמעינן לחלק ודו"ק היטב:

במסכת פסחים (דף כ"ב) ע"ב אמר ר"א כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע כו' הא דאמר מדפרט בנבילה כו' אין הפירוש דאי לא הוה כתיב היתר הנאה בנבילה ה"א דנבילה אסורה בהנאה דזה אינו דא"כ הא דכתב רחמנא גבי בור ונפל שמה שור או חמור כו' הא נבילה אסורה בהנאה והמת יהיה לו היכי מצי משכחת ליה ואין לומר דמשכחת ליה בבן פקועה דאין צריך שחיטה דניתר בשחיטת אמו כו' דהא אליביה דר"מ קיימינן הכי ואיהו סבירא ליה דבן ט' חי אין ניתר בשחיטת אמו אלא ע"כ דה"ק דלמה לי היתר הנאה בנבילה אלא דהתורה בא לאשמעינן דוקא הכי דפרט כו' הא כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע. כמו לר"י דיליף מאותו כו' ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשבת פרק ר"ע וליקשי רחמנא לנבילה ומאי קושיא דאי הוה מקשי ע"ז לנבילה הוה אמינא בכל מקום שנאמר לא יאכל אכילה לחוד במשמע והיתר הנאה איצטריך בנבילה דלא נילף מע"ז דאסורה בהנאה כן מקשים העולם ובספר זרע יצחק יע"ש ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דע"כ נבילה מותרת בהנאה דאל"כ והמת יהיה לו היכי משכחת ליה כו' ולמה לי היתר הנאה בנבילה אלא לומר דכאן הוא דמותרת בהנאה הא כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע ובחדושינו במסכת פסחים יבואר יותר בזה בעז"ה:

ומה דמקשין העולם אהא דפריך בפסחים (בדף כ"ג ע"א) והרי שרצים וכו' איך יכול למימר דמינים טמאים יהא אסורים בהנאה א"כ הא דכתב רחמנא ונפל שמה שור או חמור כו' איך משכחת ליה הא מינים טמאים אסורים בהנאה ואין המת שלו עכ"ל ואין כאן קושיא דאה"נ אלא דאכתי תקשי מנלן למימר למימר דחמור ולא כלים אימא דאצטריך חמור לגופיה דלחייב דאי לא הוה כתב חמור הוה אמינא דמינים טמאים אסורים בהנאה ופטור דאין המת שלו לכך איצטריך חמור ומנלן דחמור למיעוט כלים לכך איצטריך היתר הנאה במינים טמאים כו'. ובחדושינו מסכת בבא קמא יבואר עוד בזה:

שייך למה שכתבתי ביבמות על מה שהקשו התוספת (בדף ס' ע"א) דיש חלל מחייבי עשה תימה דלא יחלל אכולהו קאי כו' וכתבתי לשיטת הרמב"ם א"ש דמצרית שנית דאם בא עליה כה"ג והוא בעולה דהוה חללה