פורת יוסף פב

לומר שנתן לו לתקנו ולא אמר ליתן שכירות זה אינו בשלמא לדידן דפסקינן דקציצה מידכר דכיר כרבנן ולכך פסקינן שפיר דוקא עדים ששכרו ושעשה עמו מלאכה כמ"ש (בסי' פ"ט) דעשה עמו מלאכה דילמא לא עשה וששכרו דילמא לא שכרו כו' דבקציצה היה נאמן הבעל הבית משא"כ לר"י דאף בקציצה כו' א"כ כיון שיש עדים שנתן לו לתקנו תו ליכא מיגו ומיהו זה אינו דר"י דוקא בהודאה במקצת הוא דאית ליה כו' ומ"ש מהרש"א ז"ל כיון דראה ביד אומן לא שייך לא שכרתיך מעולם כיון דהוא ביד האומן ותקנו כו' משמע דלא יכול לטעון בחנם ולא קצצתי לך. ומ"מ בעיקרא דדינא יש לתמוה דר"י דוקא היכא דמודה במקצת הוא דשכיר נשבע ונוטל ולא בכופר הכל א"כ אמאי נשבע ונוטל הא אית ליה מיגו דאי בעי כפר בכל דאף דרבה אמר מפני מה אמרה תורה כו' דהוה מיגו דהעזה היינו לאפטורי משבועה לא אמרינן אבל להחזיק ודאי דאמרינן מיגו כו' אף מיגו דהעזה כ"ש לעיל וא"כ אמאי לא מהימן ב"ה במיגו דאי בעי כפר בכל וגם על התוס' יקשה זאת אמאי לא הקשו על הברייתא גופא לר"י אמאי לא מהימן ב"ה במיגו דאי בעי כפר בכל דלהחזיק אמרי' מיגו דהעזה כמ"ש לעיל:

אמנם כן נראה לומר דודאי אף דאמרינן מיגו דהעזה להחזיק ממון מ"מ מיגו לאיפטורי משבועה במיגו גרוע כזה לא אמרינן כמה שכתבתי לעיל וא"כ ליכא מיגו דאף דאמרינן מיגו מ"מ השבועה במקומה עומדת ור"י חייש לשמא טעה ואינו יודע בבירור לכך נטלו שבועה מבעל הבית ורמי לשכיר כמה שכתבו התוס' ז"ל בפרק כל הנשבעין וא"כ לכך שפיר נשבע ונוטל מבעל הבית ומ"מ יש להקשות דלתנא קמא אמרינן בפרק כל הנשבעין דמהימן במיגו דלא שכרתיך מעולם אף בשבועה דאורייתא ויש לחלק ודוק היטב:

שוב האיר ה' את עיני וראיתי בתוס' ריש פרק כל הנשבעין שכתבו דהוה מצי לשנוי התם דלא ידעו הקציצה כו' א"כ שפיר כתבו דפלוגתא הוא בשבועת ולמאן דאמר דלא מצי טעין לא שכרתיך מעולם מיירי בדליכא עדים ולא ראה ולמאן דאמר מצי טעין ע"כ בדאיכא עדים כו' אבל קשה כמ"ש לעיל דמהאי טעמא פסקינן כאביי כו' משמע דידעו. אבל יאמר בזה כמ"ש לעיל דלהיש מפרשים הוא דצריכין למימר הכי ולכך כתבו לעיל דמיגו דהעזה הוא כו' אבל לפי שיטת רשב"ם במה שכתבתי לעיל לא צריך לכל זה אלא ודאי דלרבה דוקא היכא דמסר לו לתקנו בעדים דמסתמא אין חילוק ודוקא לתקנו הוא דיש חילוק ולאביי אף בדליכא עדים ולכך כתבו התוס' דפלוגתא הוא התם בשבועת לפירוש רשב"ם ז"ל:

ודע דלדעת ר"י צריך לומר דחשו חכמים לשבועת התורה כמ"ש התוס' בריש פרק כל הנשבעין וכל זאת לר"י אבל לחכמים לית לן למימר הכי דהא אף בכופר הכל סבירא להו דשכיר נשבע ונוטל שמא לא דכיר אבל ע"י מיגו כשאומר נזכרתי בבירור נאמן אבל לר' יהודה דחשו חכמים לעבור על שבועת התורה א"כ אף דאית ליה מיגו לא מהימן דמיגו לאפטורי משבועה במיגו גרוע כזה לא אמרינן והשבועה במקומה עומדת כמ"ש לעיל וחשו חכמים לעבור על שבועת התורה וה"ה דהוה מצי למיפרך אברייתא להימנה במיגו דפרעתי' כולי' אלא דלא אסיק אדעתייהו הך דלא שכרתיך מעולם דהוה ליה כופר בכל או יש לישב דאיכא עדים דלא נתן האחרת. והנה מה שהקשינן לעיל דלפי מה דהוה סלקא דעתי' דמיירי דליכא עדים א"כ יקשה דליתני ראה אבל יש לישב זאת דרבותא אשמעינן דהא מוקמינן הך ברייתא כר' יהודה דאמר דוקא במודה במקצת הוא דסבירא ליה לר"י דשכיר נשבע ונוטל כו' ולא בכופר הכל כו' וא"כ אית ליה מיגו דכופר הכל דלמאי דסבירא לן דלהחזיק אמרינן מיגו גרוע והא הוה להחזיק כמ"ש לעיל אפילו הכי כו' אבל בראה בידו לא הוה מיגו דמיגו להוציא לא אמרינן דהא הטלית ביד האומן משא"כ בנתנה דאית ליה מיגו אפ"ה קמ"ל דאין נשבע ונוטל