פורת יוסף עז

לשאר קרבנות צבור. וגם בזה תמה עליו הלחם משנה דבגמרא יליף לה דאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים וכי שבעה והלא שמונה אלא מכאן לחגיגה שאין דוחה שבת. ורבינו נקיט טעמא אחרינא. והנה יש להקשות בהא דאיצטריך בחגיגה לומר די"ט האחרון של חג הוא לתשלומין דה"א דרגל בפני עצמו הוא כו' תיפוק ליה דאל"כ יקשה הא דכתב רחמנא וחגותם חג לה' שבעת ימים קשה והלא אין חגיגה דוחה שבת וא"כ לא משכחת ליה כלל שבעה אלא ששה דבשבעה ימים אי אפשר שלא יהא שבת בנתיים וחגיגה אין דוחה שבת וכה"ג הקשו בירושלמי יע"ש בתוס' בחגיגה (דף ח') יע"ש היטב אך דזה אינו דלא ידעינן דחגיגה אינו דוחה את השבת אלא מדחזינן די"ט האחרון לתשלומין א"כ קשיא וכי שבעה והלא שמונה אלא מכאן לחגיגה שאין דוחה את השבת מה שאין כן אי לא הוה גזירה שוה די"ט האחרון לתשלומין ה"א דחגיגה דוחה שבת ולכך כתיב ז' ימים לכך איצטריך ג"ש די"ט האחרון לתשלומין וע"כ דאין חגיגה דוחה שבת. אמנם כל זה למאן דיליף דחגיגה אין דוחה את השבת אלא משבעה והלא שמונה משא"כ להר"מ ז"ל דנתן טעם אחר דחגיגה אינה דוחה שבת דאין זמנו קבוע כו' א"כ הקושיא במקומה עומד דל"ל ג"ש די"ט האחרון לתשלומין תיפוק ליה דאם לא כן לא משכחת כלל שבעה כו'. אמנם כן נראה לומר דהא דפריך בפסחים בפרק אלו דברים וכי שבעה והלא שמונה כו' ופריך פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה כגון שחל י"ט הראשון בשבת כו'. והנה קושית הגמרא למאן דאמר דכולהו תשלומין זה לזה דפריך שפיר מה שאין כן אי אמרינן דכולהו תשלומין דראשון הן תו לא קשה פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה דלא משכחת אלא או שבעה או כלל לא דאי חל יום טוב הראשון בשבת תו לא חזיא כלל דכולהו תשלומין דראשון הן. ודע דבהך דאי חל יום הראשון בשבת דלמ"ד כולהו תשלומין דראשון הן דלא חזי כלל כתבו התוס' כן בפסחים (דף פ' ע"א) יע"ש לחד תירוצא משמע שם דשבת ג"כ מיקרי אינו ראוי כו' וא"כ צ"ל דהא דפריך פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה היינו למ"ד כולהו תשלומין זה לזה ולפ"ז א"ש דאיצטריך ג"ש די"ט האחרון לתשלומין דאי לאו ג"ש אה"נ דהוה ידעינן די"ט האחרון לתשלומין דאל"כ לא משכחת כלל שבעה אלא דהתורה אתי לאשמעינן דכולהו תשלומין דראשון הן דאל"כ פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה אלא ע"כ דכולהו תשלומין דראשון הן כמ"ש לעיל וכל זה אי איתא ג"ש די"ט האחרון לתשלומין משא"כ אי לא הוה גזירה שוה די"ט האחרון לתשלומין ה"א דכולהו תשלומין זה לזה ואי דא"כ פעמים שאי אתה מוציא אלא ששה וא"כ לכתוב וחגותם חג לה' ששה ימים י"ל דאי הוה כתיב רק ששה ימים הוא אמינא די"ט האחרון תקנו לתשלומין ולכך הוה ששה ימים דאף אי אין חגיגה דוחה שבת מ"מ בשבעה ימים הוה ודאי ששה ימים לבד שבת לכך כתיב שבעה ימים וע"כ די"ט האחרון לתשלומין דאל"כ לא משכחת ליה כלל שבעה ולא הוה ידעינן דכולהו תשלומין דראשון ולכך כתיב ג"ש וע"כ דכולהו תשלומין דראשון דאל"כ לכתוב ששה כו' ודוק היטב:

מה שמקשין העולם על הא דאמרינן בירושלמי ומביאו התוס' בחגיגה (דף ט') דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כו' ומקשין העולם דלמ"ד כולהו תשלומין דראשון היאך הקריבו למחר עכ"ל ואני אומר דטפי היה להם להקשות דבעצרת כו"ע מודו דכולהו תשלומין דראשון הן כמו שכתבו התוס' ז"ל בחגיגה דכיון דלא הוה אלא יום אחד וא"כ יקשה לכ"ע אבל זה אינו דהא דהיו כל ישראל אוננין הוה מדרבנן כדין נשיא שמת כמה שכתב המשנה למלך בהל' אבל יעוין שם היטב (בפרק שלישי הלכה י') וא"כ ודאי דאף אי כולהו תשלומין דראשון לא קשה מידי דבדרבנן לא אמרינן דבעינן דוקא ראוי ביום הראשון כמו שכתב התוס' בפסחים (דף פ') אהא דמשלחו בדרך רחוקה וא"ת אתה מדחהו מחגיגה וי"ל דתחומין דרבנן ובי"ט הראשון ראוי מדאורייתא עכ"ל הרי דבדרבנן לא אמרינן כו' וק"ל לענ"ד:

סליק פרק מצות חליצה וסליקא לה מסכת יבמות