פורת יוסף מה

אחותך אתה מחייבו ואי אתה מחייבי משום ערות בת אשת אביך ודוק היטב:

בדף כג ע"א גמרא כי תהיין אחת אהובה כו' ראיתי להעיר בכאן מה דאמרינן בקדושין סוף האומר (דף ס"ח ע"א) לר"ע מוקי כי תהיין לאיש באלמנה לכ"ג ולר' ישבב בבעולה לכ"ג והנה התוס' סוף פרק החולץ ד"ה סוטה כתבו דלא מצי לאוקמיה קרא בסוטה לבועל ויש לומר מי כתיב כי תהיה לבועל כמו שמקשה שם מי כתיב לכהן עכ"ל והמשנה למלך (בהל' איסורי ביאה פי"ח הלכה ה') האריך לתמוה דאליביה דר"ע קיימינן הכי ולדידיה ע"כ קרא דחיק ומוקים אנפשיה עכ"ל ואפשר לומר דקושית התוס' דמוקי ר"ע לכהן אמאי לא מוקי בסוטה ולבועל דאיסור זה נוהג בכל ישראל ולא הוה קשה מי כתיב לכהן דאיסור זה נוהג בכ"י וע"ז תירצו דאכתי הוה קשה מי כתיב לבועל וא"כ חדא מינייהו נקיט כיון דאיך שיהיה ע"כ קרא דחיק ומוקים אנפשיה רצה לומר דהא דמקשה התם מי כתיב לכהן היינו דמשמע ליה דוקא איסור ממזרת ונתינה דהוה לכל ישראל ועיין במשנה למלך אמנם אהא דמקשין לוקמי' בסוטה ולבעל הוה מצי לאקשוי מי כתיב לבעל אמנם אין זה קושיא דודאי אם גירשה לבעל או לבועל שפיר קשה מי כתיב להני משא"כ באם זינתה תחתיו ודאי דשפיר כתיב כי תהיה לאיש שנואה דלכל ישראל אם זינתה אשתו תחתיו כו' וע"ז תירצו דשנואה משמע תחלת נשואין ובזה סרו מהר קושית משנה למלך (בהל' סוטה בפרק ב') שתמה על התוס' דבסוטה שגירשה והחזירה הוה שנואה בתחלת נשואין ולפי מ"ש לא קשה דא"כ אכתי קשיא מי כתיב לבעל כו':

כתב הרמב"ם (בהלכות סוטה סוף פ"ב) כתב אין המים המאררים בודקים באונס. והמשנה למלך הקשה לאיזה צורך כתב כן יע"ש ולי נראה דנ"מ לדינא דהאשה האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ואף באשת כהן האומרת טמאה אני לך באונס אינה נאמנת כמו שהתבאר (בהל' איסורי ביאה פי"ט) ואם כן בכנסה עמו בסתר כתבו מקצת פוסקים דנאמנת ואפילו באשת כהן דרגלים לדבר וא"כ אם שתה מי המאררים אפילו הכי איסורא דאין המים המאררים בודקין באונס או יאמר דהאומרת טמאה אני לך באונס אם מת בעלה אסורה לאחר וא"כ אם שתה מים המאררים אפ"ה אינה מותרת לאחר והר"מ לא ביאר דעתו היכא דנכנסה עמו לסתר אם נאמנת:

בדף כג ע"א נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר כו' ראיתי ברא"ש בפרק החולץ שיש מקצת רבוואתא סברי דיש כאן מקום ספק דהגמרא מסיים והילכתא כו' הולד כשר ומדסתמי משמע אף לכהונה ואין אני רואה מקום שיפול בו הספק שק"ו הוא עכ"ל ואני אומר דהתוס' מקשין (בדף ע"ז) דהילכתא כר' יוחנן דמצרי שני דוולדה כשירה לכהונה או בת עמוני מישראל דכשירה לכהונה וכן הוא בר"מ (הל' איסורי ביאה פי"ח ובפי"ט) א"כ לימא הא יוכיח והנה (בדף ס' ע"א) אמרינן דחלל מחייבי עשה איכא בינייהו והקשו התוס' תימא דלא יחלל אכולהו קאי. ונראה לתרץ לשיטת הרמב"ם דכל חילול דגבי כהן אינו אסור משום לא יחלל אלא דוקא כה"ג באלמנה ולא כה"ג בגרושה אף דהוה חללה מ"מ אין איסור לאו בה וא"כ שפיר משכחת ליה במצרית שניה שבא עליה ישראל דהוולד כשר לכהונה דמ"ש ממצרי שבא על ישראלית כמו שביארנו ואם בא עליה כהן אח"כ דהוה בעולה הבן והבת חללים דאיסור עשה ולאו דלא יחלל ליכא כיון דכבר מחוללת ועומדת אפילו לבוא לקהל ישראל כו' ושפיר מיקרי חלל מחייבי עשה אבל לדעת הר"א דפליג על הר"מ וכן לדעת המ"מ ודאי דלאו דלא יחלל נמי אית בה ומהר"מ מלובלין כתב דעיקר קושית התוספת אלשון הגמרא דיש חלל מחייבי עשה וא"כ לכאורה יש לתמוה על הר"מ דלדידי' אין הוכחה לומר דבעולה לית בה לאו דלא יחלל ואה"נ דאית בה לאו וא"כ אמאי כתב דבעל בעולה בלא נשואין לא חללה וכבר