פורת יוסף מג

דבהעראה אלא ע"כ דכשיפריש בהעראה קונה ומנלן דילמא הך דיבמות באחר אירוסין ותירץ דלישנא דכל הבועל משמע דוקא בגמר ביאתו כו'. ויש להקשות דא"כ מנלן דביאה שלאחר אירוסין גומר בהעראה מיבמה אימא דהכי מקשה אמאי לא יעשה העראה ויפריש מיד כו'. ונראה דהתוס' מקשין למה למימר גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה לימא גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה כו'. והנה הר"ן ז"ל כתב דכולה ביאה ראשונה מצוה ולכך אמר משום ביאה שנייה דוקא והשתא א"ש דע"כ דביאה שלאחר קידושין גומר בתחילת העראה דאם לא כן תקשה קושית התוס' אמאי אמר גזירה משום ביאה שנייה לימא גזירה דילמא גמר ביאתו וסוף ביאה קונה והוה תחילת ביאה בעבירה ומאי פריך לייתי עשה וידחה אלא ע"כ דבקדושין אף אם גומר ביאתו אפ"ה תחילת ביאה קונה וביבמה דזקוקה הוה כאירוסין כו'. ודעת התוס' יראה כסברת הר"ן שהביא המשנה למלך (בהל' איסורי ביאה פי"ח) דביבמה העראה קונה אפילו גמר ביאתו קונה בתחלת ביאה דבשלמא גבי אשה אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה משא"כ ביבמה דאפילו שניהן מזידין קונה כו' ומזה שבקדושין (דף י' ע"א) הקשו התוספת מהך דיבמות (דף נ"ט ע"ב) דמשמע דאשה נקנית בהעראה ואמאי לא הוקשו להם מיבמה דפריך ליתי עשה ולידחי ל"ת אלא דשאני הכי דאפי' שניהם מזידים קונה כסברת הר"ן ודוק היטב:

בדף כא גמרא ת"ר מה הן שניות כו' הר"מ בפרק א' הל"א הלכה ו') מנה שם שניות דר"ח ופסק דיש להן הפסק אף דאיבעיא דלא איפשטא הוא כתב המגיד משנה דספיקא דרבנן לקולא כו' יע"ש. והרמב"ן פסק לחומרא ואפשר שהוא סובר כפי' מהרש"ל דאם אם אמו דבעיא לקמן מדלא תני נמי הא שהיא אומרת בתי אסורה לך ואני מותרת ש"מ דאין לה הפסק כו' כקושית מהרש"א ז"ל ואיך שיהיה יש להקשות אמאי לא מקשין תוס' משלישי שבבנו ולפירוש מהרש"א א"ש דבתחלה עלה על דעתם מדלא תני הני ש"מ דלית ליה שניות דר"ח והיינו באם אם כו' אבל שלישי שבבנו אפשר דלא צריך למיתני דכ"ש הוא דמדחזינן כלת בנו שהוא ע"י קידושין הוה שנייה מכ"ש שלישי שבבנו וכה"ג הקשו התוס' לקמן אי שלישי שבבנו יש לה הפסק ותירצו שם ועל המקשין אין קושיא מזה דהוה סבור כקושיתם שם ודו"ק:

מפי' מהרש"ל אם אם אם חמיו כו' ומהרש"א הקשה דאין זה רבותא כו' והנה במאי דקאמר אי הכי אשת חמיו נמי משמע דאי הוה אמרינן דבת חורגו דרבנן הוה א"ש דדוקא בדרבנן הוה רבותא דגזרו כו' דהוה להם לגזור דאין להן הפסק כפירוש מהרש"ל דכיון דאסרו היה להם לגזור יותר משום הרחקה משא"כ בדבר דאורייתא אין רבותא מה שהבת אסורה כו' אבל השתא דמסיק דבת חורגו הוה דאורייתא וא"כ עיקר הרבותא מה דלא גזרו דור אחד למעלה דהוה שנייה פריך א"ה דבדאורייתא הרבותא דהוה לגזור דור אחת יותר אי הכי אשת חמיו נמי הוה רבותא וא"כ א"ש דהקשו התוס' מאם אם אם חמיו הוה מצי למיפרך הרצון לפי מה דס"ד דבדרבנן שייך רבותא ולא תקשה ליה מאשת חמיו אכתי הוה ליה לאקשוי מאם כו' דהוה ג"כ דרבנן ועל זה תירצו דהמקשה לא הוה מצי למיפרך דהיה סבור דשניות דר"ח אין הכי נמי דלא הוה להם הפסק ולפי זה לא קשה קושית מהרש"א ז"ל דא"כ תפשוט דאין להם הפסק די"ל לפי האמת דמסיק דבת חורגו דאורייתא א"כ עיקר הרבותא במן התורה אבל בדרבנן לא שייך רבותא ולא קשה מאם אם אם חמיו כו' וא"ש. אבל מהרש"א סובר דהא דפריך אי הכי הכי פירושו דבשלמא אי הוה אמרינן דבת חורגו מדרבנן הוה א"ש רבותא אף דאין זה רבותא מה שלא גזרו דור אחד למעלה או היה להם לגזור שאין לה הפסק אלא עיקר הרבותא שהיא אומרת אני מותרת לך אשת חורגו דנראית קרובה יותר ובתי שנראית רחוקה יותר אסורה לך ולא הוי