פורת יוסף לב

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ראיתי לבאר דברי הרמב"ם (דהלכות קרבן פסח פרק ששי הלכה ו') ומפני מה לא העמידו דבריהם אלא בהזאה וערל ולא בשאר מקומות כו' יע"ש היטב ובהשגות הר"א והרי מצורע בע"פ נמי הזיה והרי טמא מת כו' אלא מפני שאי אפשר לבוא לידי חיוב כרת כו' עכ"ל. והכ"מ כתב דלא הבין דבריו כלל דלרבא אין ה"נ דכשחל שביעי שלו בי"ד אינו אוכל אפילו אם יזה עליו והלחם משנה כתב מ"ש הראב"ד כהזיה כ"ף במקום בי"ת כו' ועוד הא קתני בפסחים בפרק אלו דברים הזאה ט"מ שחל שביעי שלו כו' ולדברי רבינו אפילו אם יזה אינו אוכל וי"ל דע"פ לאו דוקא אלא י"ג עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא הרמב"ם דפסק שם דטמא מת אפילו אם יזה אינו מביא דוקא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליו אבל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו מביא והטומאות שאין הנזיר מגלח עליו מבואר בהל' נזירות (פרק שביעי הלכה י"ז) הנוגע בגוש כו' אע"פ שצריכין הזאה שלישי ושביעי אין הנזיר מגלח עליו כו' יע"ש היטב וא"כ גם לשיטת הר"מ יקשה אמאי כשחל ז' שלו בע"פ דהוה זמן הקרבת הקרבן ואם יזה יאכל בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו ואפ"ה אינו דוחה דהא הא דאמר באלו דברים הזאה טמא מת שחל ז' שלו בע"פ נאמר דוקא ע"פ וע"כ בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו ואפ"ה אינו דוחה וע"ז השיג הראב"ד שפיר דמאי שנא יע"ש:

והנה בזה היה מקום אתי ליישב מה שמחולקין הרמב"ם והראב"ד אי ביאה במקצת שמיה ביאה או לאו דע"כ ביאה במקצת שמיה ביאה מן התורה דאי לאו הכי אלא מדרבנן דילמא אתי לאמשוכי כולה בפנים א"כ הדרא קושיא לדוכתי' היאך התירו חכמים לכנוס ידיו לבהונת במצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום והלא העמידו דבריהם במקום כרת לשיטת הראב"ד ואין לומר דלא יכול לבוא לידי כרת הא במחנה שכינה איכא כרת ודמיא להזאה וערל דילמא אתי להעביר ד"א כו' בשלמא במחנה לויה דשם ליכא כרת משא"כ כאן דליכא למימר הואיל ואישתרי אישתרי דבדרבנן לא שייך ועוד במצורע לא גזרו כלל אלא ודאי ביאה במקצת שמיה ביאה כו' משא"כ הר"מ דנתן טעם אחר לדבר ואיך שיהיה יקשה מההיא דמצורע כמ"ש הלחם משנה יעויין שם היטב:

והנה רבינו סגר הדלת בעדו ולא מצאתי פתח פתוח בדבריו בהא דאמר רב יוסף בריש כל הפסולים קסבר עולא רובן טמאי מתים ונעשים זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו נמי לזיבתן ולא זכר רבינו ז"ל מזה כלום לא לאיסור ולא להיתר והנה לפי מה שכתבנו לעיל דלרבינו לא משכחת ליה מחוסר כיפורים ששמש במיתה והא חייב כרת אלא ע"כ דפטור מכרת מזה על כרחך מוכח דלא ס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דאל"כ משכחת ליה ברובן טמאי מתים ונעשים זבים כו' דלא מיחייב על הביאה ועל השהיה לא מחייב כמה שכתבתי לעיל דקיבל בשני כלים שני דמים כו' קרבן יחיד וקרבן צבור כו' אלא דלא אמרינן הואיל כו' וא"כ טומאת זב דהוא מחוסר כיפורים לא אישתרי כלל בקרבן צבור וחייבין על הביאה דהוא לשיטתי' דביאה במקצת לא שמיה ביאה משא"כ הראב"ד ז"ל לשיטתי' דס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וא"כ שפיר פסק דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש חייב כרת ומחוסר כיפורים ששימש בטומאה שחייב משכחת ליה בקרבן צבור דרובן טמאי מתים ונעשים זבים ואי קשיא הא פסק זמנו אחר תמיד של בין הערבים ותו לא מצי לזרוק דם שאר קרבנות משום עליה השלם י"ל בדיעבד כשר קודם לתמיד או באותן שנתותרו ששחטו קודם לתמיד ומותר לזרוק אחר התמיד של בין הערבים או בשאר קרבנות צבור דדוחה טומאה ודוק היטב בכל מה שכתבתי:

בדף ח' ע"א גמרא אלא כי איצטריך קרא להיכא דנשא ומת כו' לפי מה שכתבו התוספת לעיל דעיקר קושית המקשין אימא עליה להיתרא כו' א"כ אכתי יקשה אימא עליה