פורת יוסף קנז

פליגי אביי ורבא לאביי פודה כיון דמעיקרא היה ראוי לקיים התנאי ורבא אמר כל שאיסור שבויה גורם לה חייב לפדותה איסור ד"א גורם לה אינו חייב לפדותה והתם במדיר אשת ישראל קמיפלגי אי היא נותן או הוא נותן אצבע בין שיניה ומיהו באשת ישראל ע"כ לא פליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף דהא למ"ד אינו פודה דהיא נתנה אצבע בין שיניה א"כ כ"ש בהדירה ולא שמע הבעל כו' אלא דמצינו למימר דהא דנקיט רבא כל אאשת כהן קאי ורבותא נקיט ואביי נמי נקיט רבותא אע"ג דמעיקרא הוא אפ"ה חייב לפדותה ורבא נקיט רבותא אע"ג דהדירה לבסוף אפ"ה אינה חייב לפדותה אבל באשת ישראל כ"ע לא פליגי דבמדיר דאינו חייב לפדותה ואביי דנקיט ממזרת ונתינה לישראל משום סיפא נקיט לה דבאשת כהן חייב לפדותה אפילו בכה"ג וזה שכתב רש"י ז"ל לקמן אי נמי בכהנת ע"י נדר כ"ע או כאביי או כרבא סבירא להו כו' והיינו ע"י נדר שלא שמע הבעל או שלא היה שהות ביום דלמאי דס"ד השתא כל דאמר רבא אפילו במדיר ופליגי נמי במדיר אשת כהן כו' ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף ז"ל ובספר פני יהושע יע"ש ומ"ש רש"י בישראל שלא ע"י נדר כו' לא דפליגי ביה אביי ורבא אלא אכהנת כתב דפליגי רבה אביי ורבא משא"כ לפי האמת דפליגי אי אזיל בתר מעיקרא או בתר בסוף אם כן ע"כ לא איירי אביי ורבא במדיר דהא פליגי ביה תנאי כו' כמ"ש לעיל בסמוך אמנם כל זאת אם נאמר כפשטיה אבל אם נאמר כמ"ש מהרש"א ז"ל דהא דמסיק לקמן דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף כו' היינו דהוא נותן אצבע בין שיניה ומר סבר אינו פודה כיון דאיסור ד"א גרם לה כו' א"כ אכתי איכא למימר דפליגי נמי באשת ישראל אביי ורבא ומיהו לא מצינו לאוקמיה באשת ישראל דא"כ תיקשי למ"ד אינו פודה תיקשי לאביי אלא רבא דאמר כל מצינו לפרושי כן כמ"ש לעיל ודוק היטב:

שם מת בעלה או שנישבית ואח"כ מת בעלה אינו חייב לפדותה דלא קרינא ביה ואותביני' ליה לאינתו אף באשת כהן הדין כן דכיון דתנאי אין מקיים מחמת שבויה אלא מחמת ד"א כרבא דהילכתא כוותי' ועיין במהר"ם שיף ומסברא דנפשיה קאמר או מדקאמר סתמא ויש הכרע ודוק לפע"ד:

שם ע"ב ואימא היכי דכתב אב ליכתוב בעל פרש"י כתובת בנין דיכרין כו' אבל תנאי כתובה אף דכתב אב אין חוב על הבעל לכתוב תוספת כתובה וכן כתב הריטב"א:

בדף נג ע"א גמרא ותיבעי לך מוחלת כו' עכ"ל יש להקשות אם נאמר דמקשה ותיבעי לך מוחלת לחוד דהוא דבר המצוי א"כ היה לו לומר דתיבעי לך מוחלת לחוד דהוה רבותא טפי דלא מטיא הנאה לידה ואפ"ה הוה לך למיבעי אי מחלה כתובת בנין דיכרין אלא דאדרבה משום הכי בעי מוכרת דאפ"ה לא מחלה כתובת בנין דכרין אלא דבעי ליה דמוחלת ג"כ הוה ליה למיבעי דכל חדא לא מיפשטא מחברתה אלא של"ת דמוחלת לא הוה דבר המצוי הוא ולכך לא מיבעיא ליה במוחלת לכך כתב רש"י דהוא דבר המצוי יותר ממכר הוא ובזה א"ש דאף דגם מוחלת אינה מצוי ביותר דאסור להשהותה בלא כתובה כמ"ש הר"ן והרא"ה ז"ל יע"ש בספר פני יהושע מ"מ הקושיא דהיה למיבעי בתרווייהו דודאי מצוי יותר ממכר ומשני דמוחלת כו' אבל יש להקשות דא"כ אכתי הוה למיבעי במוחלת דכיון דחדא מאידך לא מצי למיפשט דהשתא הסברא להיפך ופי' התוספת א"ש דבמוחלת פשיטא דלית לה כתובת בנין דכרין ואולי מזה מיאנו בסברת רש"י ז"ל ועיין במהר"ם שיף ז"ל מה שכתב מזה ודוק לפענ"ד:

בדף נד ע"א גמרא בת אנוסה, יש לה מזונת או אין לה מזונת בתוספת תימה אנוסה גופא הוה למיבעיא ובריטב"א מיישב דאיידי דתני לעיל בת ארוסה תני נמי הכא בת אנוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות יע"ש ועיין שם דפשיטא דכתובת בנין דכרין פשיטא שירשו הבנים כל דיהב האב דלא כייפינן להאב לתת לבתו כו' יע"ש:

סליק פרק רביעי נערה שנתפתתה