פורת יוסף קנא

לא ידעתי כוונתו דהא בגמרא מסיק דהאי בהפרת נדרים הוא דכתיב אלא מאין כסף ילפינן ומציאה משום איבה:

מ"ש רש"י ז"ל ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין עיין בתוספת בפ"ק דקדושין (דף י' ע"א) שנסתפקו בזה אי יכול האב לקבל גט קטנה מן הנשואין או לא יע"ש היטב:

גמרא מנא הני מילי יאמר בזה דקאי מנא הני מילי דמקדשה בכסף והכסף דאבוה הוא וכן ההכרח ממאי דפריך לקמן ואימא לדידה וקרא כי אתא לאשמעינן דמקדשה בכסף אלמא דלא ידע המקשן מכי יקח ורש"י ז"ל שפירש דמנה"מ דכסף דאבוה הוה דמשום דהכי במתני' לא קתני שמקדשה בכסף אלא שבכסף לאביה ועיקר במסכת קידושין ולכך לא פריך אלא מנא ליה דאבוה הוה ומיהו בקדושין אמר בכסף מנא ליה ותו הא דתנן האב זכאי מנלן דמקדשה בכסף וכסף דאבוה הוה משמע דאהך מתני' נמי תרתי קשיא ליה א"כ יש לפרש ג"כ כאן לשיטת רש"י דהמקשה לא ידע מכי יקח מדפי' אח"כ ואימא לדידה וקרא כי אתי לאשמעינן דמקדשה בכסף משמע דמהך קרא למידן דלא כשיטת התוספת. ומה שכתב בספר פני יהושע כתב על דברי התוס' תימא למה לי מכי יקח שמעינן להו כו' דיש לומר דאי מכי יקח ה"א עד דמקדש והדר בעיל משא"כ השתא דכתיב אין כסף מוכח דכסף לחוד קונה על כרחך גם ביאה לחודיה קונה והא דמצריך צריכותא אחרינא התם היינו למאן דאמר דיליף מבעולת בעל כו' עכ"ל. והנה ודאי לפום סברא דהשתא דאימא לדידה וה"ה לפי דברי המתרץ דאביה מקבל קידושין כו' אצטריך אין כסף דבכסף לחוד ניקנית ומ"מ יקשה למה ליה לר' יוחנן למילף דאשה נקנית בביאה מבעולת בעל דאי מכי יקח ובעלה ה"א דמקדש והדר בעיל כיון דכסף לחוד קונה מאין כסף ע"כ דגם ביאה לחודיה קונה וה"ה דיקשה למה לי אין כסף להך דיליף דאשה נקנית בביאה מבעולת בעל ובמקשה שפיר י"ל כמו שכתוב הוא דמקשה למ"ד דיליף מובעלה. ומה שכתב והא דבקדושין מצריך צריכותא אחרינא לא ידענא דלדבריו משמע מאין כסף לחוד מוכח דבכסף לחוד קונה אף באמת וכן כתב במס' קידושין יע"ש היטב וא"כ יקשה למה לי בעולת בעל דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל כיון דכסף לחוד קונה הוא הדין ביאה לחוד נמי קונה אלא דמאין כסף לא שמעינן דאשה נקנית בכסף לחוד דקרא כי אתי לאשמעינן דכסף דאבוה הוא והכי קאמר קרא אין כסף לאדון זה ביציאתו ממנו אבל יש כסף לאדון אחר והיינו אב ולא שמעינן כלל דכסף לחוד קונה דהקנין היה בכסף וביאה בשלמא אי אמרינן דקרא אתי דמקדשה בכסף ולא נזכר ביאה בקרא א"ש משא"כ השתא דקרא לא איירי מן הקנין כלל. ומה שתירץ דברי התוס' במקשה הוא דגם המתרץ לא היה יכול להשיב כן דתיקשי למאן דאמר דיליף מובעלה מא"ל ודוק לענ"ד:

ע"ש גמרא וכ"ת נילף מבושת ופגם היינו דבידו לביישה כשהיא קטנה היינו דאביה שייך ביה או יאמר דמבושת ופגם דקטנה יליף לה כמ"ש התוספת באלו נערות דבנערה אין הבושת שלה לפום סברא דהשתא דלא ניחא להו למימר דבידו לביישה כשהיא קטנה דא"כ תיקשי בוגרת נמי כמו שהקשו התוספת בקדושין (בדף ג' ע"ב) יע"ש אלא דמבושת ופגם דקטנה קשיא ליה ועל זה משני דאביה שייך בגוה וק"ל:

בדף מז ע"א גמרא ואימא ה"מ קטנה כו' אלא הא דזכי רחמנא לאב לממסר לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטל ממלאכה כו' עכ"ל. יש להקשות א"כ למאי דסליק אדעתיה השתא למה לי היקישא דלאמה ואפשר לומר דהיקישא אתי לומר שיכול האב לכופה למעשה ידיה כמו אמה כו' וכן כתב בספר פני יהושע דהאב יכול לכופה אותה ויתבאר לקמן. אמנם לשון רב הונא לא יתישב שפיר הא דאמר מניין שמעשה הבת לאביה משמע דעיקר הילפותא דיהא לאביה וזה לא צריך השתא. ובזה יש ליישב הא דקאמר לעיל וכ"ת ניליף מיניה כו' א"כ הדרא קושי' לדוכתי'