פורת יוסף יג

ואפשר לומר כיון דאיכא נמי ק"ו בהך דאונן דאינו ראוי לעבודה בריש כל הפסולין יע"ש וכיון דאיכא ק"ו בהדיה לאו הבא מכלל עשה שפיר לוקין אלא שמדברי התוספת בפסחים לא מוכח כן כמ"ש לעיל:

כלל ג יבואר מה דכתב הלחם משנה (בהל' מאכלות אסורות פרק שביעי) דלאו דאתי באם אינו ענין אין לוקין עליו ושמהאי טעמא כתב הר"מ ז"ל דהנהנה מבשר בחלב אינו לוקה אף דכתיב לא תבשל ושכן מוכח מד"ת יע"ש בפרק איזהו נשך. ויש מקשין אדרבה מריש איזהו נשך מוכח מד"ת איפכא שכתבו שם עלה דאמר רבא (דף ס"א) ל"ל לאו בגזל לייתי מריבית ואונאה לעבור בשני לאוין וא"ת דילמא לגזל גופא לעבור בב' לאוין וי"ל דגזל הוה לאו הניתק לעשה ואם איתא בעושק שכר שכיר נמי תקשה מאי נ"מ משני לאוין ואי ללקות עליו הא הוה לאו דאתי באם אינו ענין כו' וטעות הוא דהא כתב שם הלחם משנה דהיכא דאיכא איסור מפורש ע"כ הלאו למלקות אתי וכו' וא"כ התם איכא לאו מפורש לא תעשוק שכר שכיר ע"כ לא תגזול לענין מלקות אתיא כו' יע"ש היטב. ועיין במה שכתב המשנה למלך (הלכות מאכלות אסורות פ"ש הלכה ב') לפי מה שהניח הר"מ בשורש י"ד בריש השוחט ומעלה (בדף ק"ו ע"ב) דפריך וכי מזהירין מן הדין ולא פריך מילה לייתי בק"ו יע"ש היטב:

כלל ד יבאר במדת ק"ו אי עונשין מיתה בידי שמים מדין ק"ו וה"ה כרת דדוקא עונש בידי אדם אין עונשין או לא שנא והנה מחלוקת קדום הוא בין אבות העולם והתוספת ז"ל בחולין (דף קט"ו ע"ב) כתבו בהדיא דאין עונשין אפילו עונש שמים בהך דאיסי בן יהודה דיליף בשר בחלב בהנאה מק"ו מערלה וחמץ יוכיח מה לחמץ שכן כרת והקשו התוספת וא"ת היא גופא נילף וי"ל אין עונשין הרי בהדיא כו' אבל רש"י ז"ל סובר בזבחים (דף י"ד ע"ב) בד"ה פסול חוץ לזמנו דפוסל בשלמים כו' ומיהו כרת לא נפקא מיניה דיו לבא מ"ה להיות כנדון כו' משמע דעונש כרת עונשין מהדין ולפ"ז קשה הך דחולין. והנה י"ל דליכא למילף בק"ו שיהא עונש כרת דאיכא למימר חמץ לפני זמנו תוכיח דנעבדה בו עבירה שעבר בעשה דתשביתו וכן הוא המסקנא ופוסקים דחמץ לפני זמנו נמי מיקרי נעבדה בו עבירה ואפ"ה אין בו כרת אלא לאו לפני זמנו דתוך זמנו בכרת ולא לפני זמנו אלא בלאו. ומיהו קושית התוס' דחמץ שנעבדה בו עבירה לפני זמנו יהא בכרת מק"ו ג"כ מתוך זמנו שלא נעבדה בו עבירה כמ"ש מהרש"א ז"ל דאיכא חמץ שלא נעבדה בו עבירה כגון שביטלו ואפ"ה הוה בכרת באכילה מכ"ש לפני זמנו שנעבדה בו עבירה אלא דאין עונשין מדין ק"ו ומיהו ז"א דבאכילה היאך יכול להיות שלא נעבדה בו עבירה כמ"ש התוס' (בדף כ"ט) בפסחים וצ"ע:

כלל ה בהא דאין עונשין מדין ק"ו אבל מג"ש והקישא עונשין שפיר עיין סנהדרין ריש אלו הן הנשרפין יע"ש. אמנם אם נאמר דאפילו לאיסור עשה אין מזהירין מדין ק"ו או עשה מיהת או לאו איכא ביה עיין במשנה למלך (הלכות מאכלות פ"ש הלכה ב') ובמגיד משנה (הלכות שבת בפרק כ') אהא שהקשה הרשב"א ל"ל עשה דוינפש והקשה המגיד משנה הא אין עונשין מדין כו' דמשמע מדבריו שם דאף איסור עשה אין מזהירין מדין ק"ו. ולפ"ז מילתא דאתיא בק"ו הוה ממש כמו דין חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לא איסור עשה ולא איסור לאו אלא איסורא בעלמא ונפקא מיניה לפי מה דכתב הרמב"ם (בהלכות שבועות פרק חמישי הלכה ז') מי שנשבע שלא יאכל כל שהו מנבילות וטריפות ואכל חייב דאיסור שבועה חל על חצי שיעור הואיל ואין בו לא איסור עשה ולאו וה"ה דיחול איסור על מילתא דאתיא בק"ו לאיסורא ועיין במשנה למלך (בהלכות מאכלות איסורות פ"ש הלכה ג') דאבר מהחי אינו נוהג באדם והריטב"א כתב דנוהג באדם ואף שהר"מ ז"ל לשיטתי' שכתב דבשר אדם אסור מן התורה ואיסור אמ"ה לאחר מיכן חדא דבהמה בחייה [לאו] לאיברים עומדת ועוד דבמעי אמו אף בבהמה ליכא איסורא אמ"ה כמה שאמרו בחולין ריש ג"ה לא נצרכא אלא לנפל שלא