פורת יוסף יב

ולידחי ל"ת כיון דגזירת הכתוב הוא בשלמא באמת דמיתת הבעל מתיר ואיכא לאוקמי' קרא לכ"ע בלא יבום וע"י יבום אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ השתא כו' ומקשין התוס' שפיר ובזה יש ליישב מה שכתב מהרש"א ז"ל שם בתוספת בד"ה לכ"ע בעשה ויש לומר דא"כ הוה למכתבי' הך קרא אלמנה וגרושה וחללה גבי פרשת יבמין וכתב מהרש"א ז"ל אגב דכתיבי בחד קרא ומיהו הנך מצינו לאשכוחי אף בלא יבום עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכיון דאלמנה הוה למכתב בפרשת יבמין ע"כ גם אלמנה וגרושה וחללה הוצרך למכתב שם בחד קרא כדמסיק ביבמות (דף נ"ט ע"א) בין אלמנה מן האירוסין ובין מן הנשואין אסורה לכ"ג מה"ד לילף אלמנה מתמר ואימא ה"נ דומיא דגרושה וא"כ איצטריך למכתב אלמנה וגרושה בחד קרא וגם חללה כדמסיק בקדושין (דף ע"ז ע"ב) חללה אין חללה אלא מאיסורי כהונה ופירש"י שם דכיון דכתיב אלמנה גרושה חללה זונה ולא כתיב חללה בתר זונה כו' יע"ש וא"כ איצטריך בחד קרא אבל לפי מ"ש אתי שפיר דלפום סברא דהשתא דאלמנה לא יקח אי אפשר לאשכוחי אלא ע"י יבום וע"כ מן האירוסין כמה שכתבתי לעיל תו לא הוה איצטריך למכתב בחד קרא אלמנה וגרושה דע"כ ידעינן אלמנה מן האירוסין דמן הנשואין בלא"ה הוה עשה והוה א"א כו' ושפיר מצי למיכתב גרושה חללה וזונה בחד קרא דידעינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה מדשני מכ"ה דכתיב גרושה זונה וחללה ולכך כתב מהרש"א ז"ל אגב דכתיבי בחד קרא כו' יע"ש:

והנה ראיתי כתוב בספר נצח ישראל שכתב במסכת יבמות וקדושין ששמע מחכם אחד מא"י שכתוב בתלמוד ירוש' עלה דהך דפריך ביבמות (דנ"ט ע"א) ואימא אה"נ ומשני מדאיצטריך דמיתת הבעל מתיר ע"כ מוכח דמן האירוסין נמי והאריך שם ואני אומר אי איתא להא דירושלמי לא קשה ולא מידי דירושלמי לשיטתי' שתירוץ עלה דהך דפריך מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל דלכ"ע שריא תיפתר ע"י יבום כקושית התוספת עד דהוצרך לומר או כי ימות האיש דאיתקש מיתה לגירושין וע"כ מוכח דבין מן האירוסין דאל"כ ל"ל או כי ימות האיש האחרון דמיתת הבעל מתיר הא מוכח מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג מכלל לכ"ע שריא דאי ע"י יבום הא אלמנה מן האירוסין מותר ואלמנה מן הנשואין ליכא לאוקמי' דאין עשה דוחה עשה והוה ליה א"א וחייב מיתה אלא ע"כ דאלמנה מן האירוסין נמי אסורא ושפיר איכא לקיומי' ע"י יבום כנ"ל:

ודע שמה שכתבנו דאי באלמנה מן הנשואין הוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה דהוה אשת איש לפום סברא דהשתא דמיתת הבעל אינו מתיר הנה בזה נסתפק המשנה למלך (בהל' איסורי ביאה פרק י"ז) ובפרשת דרכים בדרך מצותיך שנסתפק שם בחייבי עשה דמן התורה אין רמיא ליבום והוה אשת אח שלא במקום מצוה אי קידש אי הוה קדושין כיון דע"כ זקוקה לחליצה מיבמתו או לא ועיין במהרש"א ביבמות (דף כ"א) אהא ביאת כ"ג באלמנה דמפירש"י יראה דלמ"ד לא אתי עשה כו' או בחייבי עשה גם אותה אינה פוטרת הביאה יע"ש ולא סגי לה בגט דהיינו דהוה אשת אח שלא במקום מצוה ולא קניא כלל הביאה. ועיין בחדושינו במסכת יבמות (בדף מ"ה) שכתבנו שם על הדרך יע"ש:

כלל ב יבאר הא דכתב הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פרק ג') האוכל בשר בהמה טמאה לוקה וכתב המגיד משנה שם אף דהוה לאו הבא מכלל עשה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה כיון דאיכא גם ק"ו מחזיר כו' עונשין בהאי גוונא אף דאין עונשין מדין ק"ו מ"מ כה"ג שנאסר בביאור מן התורה יע"ש. והנה התוספת ז"ל בפסחים (דף מ"א ע"א) אינם סוברים זה הכלל דכתבו שם אהא דילפינן ק"ו שאר משקים ממים כו' שכתבו דאיכא מלקות דאף דאין עונשין מדין ק"ו מ"מ הכא גילוי מילתא בעלמא הוא כו' ולפי שיטת הרמב"ם בלאו הכי לוקין כיון שנאסר בביאור מן התורה כי אם צלי אש ולאו הבא מכלל עשה תו שפיר מצינו לענוש מדין ק"ו אלא דלא סבירא להו הך כלל. ולפ"ז יש להקשות הא דכתבו התוספת ז"ל בריש אלו הן הלוקין שהקשו אמאי לא חשיב במתני' אונן ששימש דלוקה כו' יע"ש והנה הר"מ ז"ל מהל' ביאת מקדש כתב אונן ששימש בעשה ומן המקדש לא יצא הא אחר שלא יצא חלל כו'