פורת יוסף קכט

זרעו לא קאי עליה כמ"ש המ"מ (בהלכות איסורי ביאה) דלא נתקבלה ג"ש לא לענין מלקות ולא לענין לאו אלא לענין איסור כו' ודוק היטב:

ובתוס' בד"ה אלמא קסבר עולא כו' וא"ת דרבייה קרא ור"ת כו' עכ"ל לשיטת ר"ת קאי הקושיא לעיל אמתני' דמכות ועיין בספר פני יהושע. אמנם יקשה הא דאמר לקמן אי ר"י קשיא ממזרת משמע דאמתני' דהכי קשיא ולפי דברי ר"ת לא קשיא כלל דרבי קרא ואמתני' דמכות ליכא לאקשוי דאימא דאתיא כאידך תנאי דסבירא להו חייבי לאוין וח"כ אין להן קנס ואבושת ופגם מילקא לקי ממונא לא משלם דלא רבי קרא או יאמר ביתומה ומפותה כמ"ש לעיל ואחרי זאת מצאתי לספר פני יהושע שכתב כן יע"ש שכתב ולקמן יבואר ושם לא ביאר מזה אלא ר"ע דברייתא יע"ש. ומ"ש דאימא כר"ע דברייתא ואייתר ליה בתולה כו' לא ידענא אפילו אי לא אייתר נמי א"ש דכיון דמרבינן חייבי לאוין ה"ה חייבי כריתות דחייבי לאוין נמי אין קידושין תופסין בהן ויבואר לקמן בעזה"י וע"כ יאמר כמ"ש הריטב"א והבאתיו לעיל דלר"ע נמי לא מיותר אלא תרי יע"ש היטב. והנה לשיטת ר"ת ע"כ יאמר דלר"ע ודאי דרבי קרא כיון דשמעינן חייבי לאוין כו' כמ"ש התוס' לרבנן כו' וכמ"ש לעיל דהיינו אי ר' ישבב טעמיה דנפשיה קאמר וכמ"ש דתנא דמתני' הכי ס"ל יע"ש לעיל אלא ע"כ דהוה לשנוי בלא אתרו ביה ודעת ר"ת בזה הוא נכון עד מאד ולקמן דפריך אי ר"י קשיא ממזרת א"ש דלא ניחא למימר דסבר כר"ע דמסתמא ס"ל כרבנן כמ"ש התוספת שם יע"ש היטב ודעת ר"י נמי א"ש דמקשה לקמן אי ר"י קשיא ממזרת דאין לומר דרבייה קרא דא"כ תיקשי חייבי כריתות מנלן וכן מצאתי במהר"ם שיף ז"ל ודברי מהרש"א ז"ל יבואר במקומו בעזה"י ומיהו יש להקשות אימא דמתני' דהכא כר"ע לשיטת ר"י וכן לקמן מאי פריך אימא כר"ע דרבי' קרא אליביה דר"י אי טעמיה דנפשיה קאמר ואף דהגמרא מסופק אי טעמיה דנפשיה קאמר מ"מ מאי קשיא לעולא דאימא לעולא פשיטא ליה דר"י טעמיה דנפשיה קאמר ובפרט שמשנה דאין בעילה אחר בעילה מסייע ליה כמ"ש לעיל ומ"ש בספר פני יהושע דאימא מתני' כר"ע דדריש אשר לא אורסה ואייתר ליה חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לח"כ עכ"ל יש להקשות לר"ע בלא"ה א"ש כמ"ש התוספת דלדידיה חייבי לאוין וח"כ כי הדדי נינהו לענין תפיסת קידושין אלא יאמר זאת אי ר"י אליבא דר' סימאי אמר כתב כן והתוספת ז"ל נקטו מילתא דפשיטא אליביה דרבנן ועיין עוד לקמן (בדף ל"ה ע"ב) יע"ש בעזה"י:

בא"ד דא"כ חייבי כריתות מנלן דחד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין כו' עכ"ל הנה לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דכל מי שבא ביאה בזנות לוקה משום קדשה כמו שכתב ריש הלכות אישות ועיין בהל' מלכים בלחם משנה שם ואף דבהל' (נערה ובתולה פרק שני) משמע שם דאינו לוקה אלא במופקרת לזנות כבר כתב הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל ומביאו הכסף משנה (בהל' איסורי ביאה פט"ו) אהא שכתב דכל חייבי לאוין אין לוקין עד שיקדש ויבעל כתב דהלכה זו קשיא לדבריו שכתב בהל' נערה ובתולה היתה האנוסה מחייבי לאוין כו' ותי' משום קדשה ואף דבעינן דוקא במופקרת היינו כי היכי דלוקה היא אבל הוא בביאה אחת יע"ש היטב וא"כ מאי קושיא כיון דלפום סברא דהשתא דחייבי מלקות שוגגין נמי פטורין מתשלומין א"כ ע"כ רבי קרא דחייבי לאוין חייב קנס דאל"כ לא משכחת כלל קנס דלוקה משום קדשה ואף בשוגג פטור כו' וכיון שכן מאי קשיא לעולא וצ"ל דהר"מ ס"ל כתירץ השני שכתב התוספת כו'. ולקמן גבי ריש לקיש אמר הא מני ר"מ הוא דאמר לוקה ומשלם יבואר עוד בזה והנה מ"ש הר"א בנו של הר"מ דקשיא מאי דכתב היתה מחייבי לאוין קשיא לדבריו ומאי קושיא והא כהן גדול באלמנה ודאי דלוקה בביאה לחוד משום לא יחלל כמו שכתב בהל' איסור ביאה ואי דקשיא ליה דקרי ליה חייבי לאוין ואלו אלמנה לכ"ג הוה למיקרי איסורי לאוין דז"א דכמה