פני יצחק חלק ו עט

שפיגלו וכו' וזה הוי ג"כ קנס דרבנן אע"ג דהוי היזק שא"נ ואי משום דפסק דהעושה מלאכה בפ"ח ובמ"ח דבמזיד חייב והשיגו הראב"ד כבר תי' הה"מ ז"ל דהוה מצ"ל וליטעמיך וכו' יע"ש ולעולם דהרמב"ם פסק כשמואל דקמ"ק לי' ומ"ש הראב"ד דהט' משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מכוין ומשו"ה לא קנסו בו מזיד משמע דהוק"ל דאפי' לשמואל לא מצ"ל ולטעמיך דהכא בפרת חטאת ובמ"ח להנאתו הוא מכוין ולא קנסו בו חכמים וע"ז תי' הה"מ ז"ל דהא ל"ק דאטו מטמא ואינך אי הוה בהו הנאה מי מפטרי זה נר' דהכריחו להרמב"ם ז"ל דגם אליבא דשמואל העושה מלאכה בפרת חטאת חייב אבל הרמב"ן ז"ל דעתו כהראב"ד שכתב דלשמואל דוקא תלתא קנסו רבנן דהיינו המטמא ומדמע ומנסך ותל"מ והכי ס"ל להראב"ד ולעולם דהרי"פ והרמב"ם והרא"ש והראב"ד והרשב"א ז"ל כולם פסקו כשמואל דקמ"ק לי' אלא דהרמב"ם ס"ל דגם אליבא דשמואל העושה מלאכה בפ"ח במזיד חייב וא"כ הרמב"ם ז"ל ג"כ דפסק בדין י"ג וי"ד דשור שעומד להריגה ואילן לקציצה וכו' דחייב קנס כפי ראות הדיינים ואח"כ כתב ויש מ"ש שנותן ד"ק יו"ד זהובים א"ש כהרי"ף והרא"ש ובזה אזדא לה תמיהת המשל"מ ז"ל ע"ד הרמב"ם דאיך פסק דלא כהרי"ף וכו' ומתמיהתו זו מוכח דהבין כהש"ך ז"ל שכ' בסי' שפ"ה סק"א דהרמב"ם פסק כרב מדכתב כללא דמזיק ממון חבירו וגם מדכ' וכן כל כיוצא בזה משמע דפסק כרב דאי כשמואל דוקא הני תלתא ותו לא ולדידי אי משום הא ל"א דכבר כתבנו דהרמב"ם מפרש ואזיל דמזיק ממון חבירו אע"ג דהוי היזק שא"נ אפי"ה חייבוהו מד"ס כיצד הרי שטימא וכו' כלו' דוקא להני תלת ותו לא ומ"ש וכן כיוצא בזה היינו כהנים שפיגלו וכו' דבהא קנסו ג"כ חכמי' וממ"ש העושה מלאכה בפ"ח ל"ק ג"כ דכבר כתבנו דאפי' אליבא דשמואל חייב ומ"ש דהמנסך חייב לשלם וחייב ג"כ סקילה וכתב ה"ה דהוי כרב ל"ק וכמ"ש עט"ר הרמ"ז ז"ל שם דהט' דפסק כרב דלשמואל קי"ל בדר"מ וא"כ נמצ"ל דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל בשיטה אחת קיימי ונמצ"ל דאע"ג דקי"ל היזק שא"נ לש"ה מ"מ במטמא ומדמע ומנסך ועושה מלאכה בפ"ח ומ"ח קנסו חכמים דבמזיד חייב ובשוגג פטור: והנה הרא"ש ז"ל בקמא דקי"א כתב דהא דפריך בגיטין מהעושה מלאכה בפ"ח ומשני דהט' דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי אבל לר"מ חייב בד"א וכתב הרב פר"ח ז"ל במיים חיים בחי' לגיטין דנ"ג דזה הפך דעת הרמב"ם דהא איהו פסק דדדיינן דד"ג ואעפי"כ פסקה להך דהעושה מלאכה דפטור מד"א ועוד אני תמיה בד' הרא"ש דלעיל בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפ"ח הוי גרמא בנזקין ופטור לר"מ וזה הפך מ"ש בכאן וצ"ע עכ"ל. והנה למה שהק' מד' הרמב"ם דפסק הא והא הפך הרא"ש י"ל דאי אמרינן דכוונת הרא"ש לומר דהא דפריך בהניזקין למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק מהעושה מלאכה בפ"ח ובמ"ח דפטור מד"א ומשני דהט' דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דד"ג וא"כ קושיית הש"ס ותי' הוי אליבא דרבנן דר"מ א"כ למה ליה להש"ס לאוק' טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא דהא אפי' אם עשה בה מעשה פטור משום דרבנן דר"מ לא דייני דד"ג אל"ו דכוונת הרא"ש הכי הוי דהא דפריך בהניזקין מעושה מלאכה בפ"ח ומ"ח פטור מד"א האי ברייתא אתי כרבנן דר"מ דלית להו דד"ג ומשו"ה פטור מד"א ואפי' עשה בה מעשה וכ"ש כשאינו רק במחשבה אבל לר"מ מחייב בד"א וא"ש אוקמתא דש"ס דטעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה גרידא דאזי פטור מד"א אבל אם עשה במעשה חייב ג"כ בד"א דהל' כר"מ דדאין דד"ג וא"ש פסקי הרמב"ם עם הרא"ש דהעושה מלאכה בפ"ח חייב לשלם דקי"ל כר"מ אבל הכניסה לרבקה והסיח דעתו ממ"ח פטור מד"א משום דליכא אלא מחשבה בעלמא. ובזה ל"ק מד' הרא"ש דלעיל מזה דהרואה יר' מ"ש רש"י בקמא דנ"ו ע"א דפי' עושה מלאכה בפ"ח ובמ"ח ששקל כנגדם משקולות והן נפסלים וכו' עי"ש. ומ"ש הרא"ש דהוי גרמא בנז' היינו היכא דאינו אלא במחשבה גרידא דזה הוי גרמא בנז' ופטור לכ"ע גם לר"מ ודו"ק. וע"ע מ"ש עוד אני עני כבר בסה"ק פנ"י ח"ה במע' המ"ם באות מזיק ממון חבירו וכו' ובמע' הקו"ף באות קנסא מקנסא וכו' יעש"ב וזה שכתבתי כאן הוא מה שנתחדש לי כעת לפענ"ד והמעיין את אשר יבחר בו יקריב אליו ולא נצרכא אלא לפלפולא בעלמא דחדי ביה קובה"ו כידוע: