פני יצחק חלק ו עז

לא אתרעאי ואזדו להו כל תמיהות הט"ז ז"ל והדין כמ"ש האגודה ומור"ם ז"ל וכמבואר. ועל מ"ש עוד ע"ד הרשב"א ז"ל סי' רי"ח דמניה למד מור"ם ז"ל דאם נטל קבלה פ"א אין מטריפין למפרע דאי איתא דכוונת הרשב"א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה א"כ מאי מייתי מההיא דסכין וכו' עי"ש: לענד"ן שכוונת הרשב"א ז"ל פשוטה לד' רמ"א ז"ל דאין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא מי שהוחזק בתחי' כסכין שנבדקה ושחט בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפי"ה פליגי בהו כלו' דבסכין שנבדק שייך שפיר לו' העמד סכין על חזקתו וכן במקוה שהי"ל חזקת כשרות וטבל בו ואח"כ נמדד ונמצא חסר שייך לומר העמד אותו מקוה ע"ח שהי"ל מקודם ואחר שטבל אתרעאי ואפי"ה פליגי בהו משא"כ הכא איזה חזקה יש לו כלו' לא שייך לו' האי לישנא דחזקה דהא לא אתחזק. אבל אנה"ן אי הו"ל להאי חזקה מקודם שנטל קבלה ואח"כ אתרעאי אינו דומה למקוה ולא לסכין הנפגם בתר הכי בלי שבירת עצמות בה דהכא כיון דאיכא ריעותא לפנינו באותו דבר עצמו שהיתה לו בו החזקה אתרעאי חזקתיה דבהאי סכין גופיה שהוא פגום לפנינו שחט ובהאי מקוה שחסר לפנינו טבל, לא כן זה האדם אפשר דאפי' דנימא דכיון דהשתא לא ידע גם בשעה ששחט לא ידע מ"מ אפשר ששחט כראוי ולכך פסק רמ"א דאין מטריפין למפרע והשתא א"ש דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל דליכא לאקשויי מה ענין סכין אצל מקוה דדמינהו הרשב"א ז"ל דאיכא הפרש בינייהו טובא דבסכין קודם שחיטה בדק אותו ותכף שחט לא כן במקוה דקודם טבילה לא בדק אותו ועוד דאפי' ראב"ש דפליג במקוה מודה דמעת לעת חיישינן וכפי האמור ניחא דהאי דאייתי מסכין ומקוה היינו דשייך למימר האי לישנא דהעמד דבר על חזקתו שהי"ל מקודם ואפי"ה פליגי והאי כדאיתיה והא כדאיתיה דבמקוה דקודם טבילה לא נמדד אפי' דהי"ל חזקת כשרות מטמאין רבנן לגמרי ור"א מעל"ע משא"כ הכא דמאן דמתיר מתיר לגמרי משום דאיכא האי טיבותא דבדק אותו קודם ששחט ולא שייך הכא מעת לעת וכמובן: ומיהו הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סי' א' הסכים לדינא עם קרב ט"ז ז"ל דלא כמור"ם ז"ל יעש"ב. והרב נקודות הכסף ז"ל הבי"ד הבאה"ט שם פליג ע"ד הרט"ז ז"ל וע"ע בהרב ערך השולחן ז"ל שם אות ד' מ"ש בזה ובאות ו' יע"ש: ובעיקר הספק דילן נראה הדבר מבואר בדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית ד"ו ע"א דעלה דאמרינן בש"ס דחולין דאפי' דאין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הל' שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין וכן פסקו הרי"פ והרמב"ם ומרן ז"ל ביו"ד סי' א' יע"ש וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל שם דהיינו על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ולא חיישינן למישתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמילתא שיילינן ליה עכ"ל והבי"ד הבאה"ט שם סק"ג יע"ש דוק מינה דאם בדקוהו ומצאוהו יודע יפה ומומחה מותר גמור לאכול ממה ששחט קודם לכן ואין מקום עוד להסתפק כלל וברור: ט) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חובל ומזיק דין ה' וז"ל הכהנים שפיגלו את הזבח במזיד חייבים בשוגג פטורים ע"כ. והק' הרב משל"מ ז"ל שם דמאי אירייא שפיגלו דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו דאפי' מחשבה דשלא לשמו דהקרבן כשר אפי"ה חייבים כיון דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו' עכ"ל ולענד"ן לתרץ בהק' מ"ד בנדרים דל"ו ע"א הכהנים שפיגלו במקדש במזיד חייבים בשוגג פטורים אלא שפיגולם פיגול וכתב הר"ן ז"ל שם עלה וז"ל וקי"ל בפ"ב דחולין דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכו' ע"כ והק' עליו המפז"ל דבפי' כתב הר"ן איפכא בחולין דלא הביא הר"ן שם אלא סברת ר"ן דאמר התם דאין אדם אוסר דשא"ש אפי' ע"י מעשה ומוכח דהכי הלכתא וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ בפ"ח דע"ז דין א' ובב"י יו"ד סי' קמ"ז יע"ש ואיך יאמר הר"ן בנדרים וקי"ל וכו' ולפי חומר הנושא י"ל כמ"ש הרב הפרישה ביו"ד סי' ד' על מ"ש הטור ז"ל שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שודאי לא כיון לאוסרו אלא לצערו משמע הא אם כיון יכול לאוסרו עכ"ל נר' מד"ק דר"ל דמ"ש ר"ן דאא"א דשא"ש הי"ד היכא דמכוין לצערו אבל גם כיון לאוסרו מודה ר"ן דאדם אוסר דשא"ש בכה"ג וכ"כ הכנה"ג שם סי' ד' באות י"א מהגהט"ו ובהגב"י שם אות ז' יע"ש וי"ל דה"נ ס"ל להר"ן ז"ל וכמובן ולמדנו מזה דגם בשוגג פיגולם פיגול ואינו קרב ע"ג המזבח ואי הוה הש"ס אומר הכהנים שזבחו שלא לשמן במזיד חייבים בשוגג פטורים לא הוה מצ"ל אלא שפיגולם פיגול דהא כשר להקרבה רק שלא עלו לבעלים לש"ח א"כ כיון דרצה הש"ס לאשמועינן דפיגולם פיגול גם בשוגג להכי הוכרח למינקט שפיגלו דהיינו ששחטו חוץ לזמנו דאז ודאי פיגול הוא ואין לדחות דלימא שזבחו של"ש במזיד חייבים ובשוגג פטורים ולא יאמר אלא שפ"פ דהרי מצינו להמשל"מ ז"ל שתירץ לקושייתו דאפשר בפיגלו שהקרבן נפסל חייב לשלם אך היכא דהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון ע"כ דון מינה למאי דתריצנא דרצה הש"ס להודיענו אלא שפ"פ ודוק: עוד הק' הרב ז"ל דעדיין יש לתמוה דאמאי נקט פיגלו דהיינו מחשבה חוץ לזמנו וכמ"ש רש"י והר"מ בפיה"מ דהלא אף במחשבה דחוץ למקומו דאינו פיגול פשיטא דחייבים לשלם כיון שהקרבן נפסל וכ"ת דפיגלו ל"ד מ"מ י"ל על רש"י והר"מ דנקטו חוץ למקומו והניח הדבר צ"ת ולענד"ן ליישב דודאי כיון שהקרבן נפסל למזבח חייבים לשלם והש"ס חדא מנייהו נקט וא"כ רש"י והר"מ שבאו לפרש תיבת שפיגלו ודאי דמוכרחים לפ' דהיינו חוץ לזמנו ואולם לדינא בין חוץ לזמנו בין חוץ למקו' במזיד חייבים כיון שהקרבן נפסל למזבח וק"ל: והרא"ש ז"ל בנדרים שם כתב וז"ל שפיגלו בא' מד' עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו עכ"ל וקל"ט דאיך פי' תיבת שפיגלו על חוץ למקומו דהא לא חשיב פיגול אלא דוקא בחוץ לזמנו ואם ר"ל דכיון שנפסל חייב לשלם הול"ל שפיגלו חוץ לזמנו וה"ה אם חשבו חוץ למקו' דחייבים כיון שנפסל הקרבן ויותר יש לתמוה ע"ד הר"ן ז"ל שם בפ' הניזקין שפי' ששחטו הזבח לאוכלו חוץ למקומו ע"כ וק"ט דהא זה לא הוי פיגול אלא פסול ומתני' תני שפיגלו וצ"ע: והנה מלשון רש"י ז"ל הנז' נראה דס"ל דפיגלו היינו ששחטו וחישבו חוץ לז' וכו' ולא הורצו לבעלים ע"כ מ"ש מדבריו דלא הורצו לבעלים לגמרי דהרי אסור להקריבם עג"ה ולפי"ז ק"ל ע"ד רש"י גופיה שכ' בקמא ד"ד ע"א גבי מאי דרמי הש"ס התם לר"ח דתני כד' אבות נזיקין למעוטי מסור ומפגל ופריך בשלמא מפגל בק' לא קמיירי אלא מסור מ"ט שאני מסור דבדיבורא הוא ובדיבורא ל"ק ופירש"י ומפגל כהן ששחט קרבן ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע"כ משמע דה"א יהיה שלמי נדבה וק"ט דהא בגטין פי' דהכהנים חייבים לשלם כיון דאינו עולה לבעלים ומ"ש בקמא דה"א יהיה לשלמי נדבה זה אינו