פני יצחק חלק ו עה

ולעיקר קו' הראשונים ע"ד הרמב"ם דמאי שנא חבית ממקוה דבמקוה טמא ודאי וחבית ספק נלע"ד ליישב דבחבית סובר כרבנן דיין וחומץ מין אחד הם ואם תרם חומץ ודאי על היין תרומתו תרומה וכשלא ידע שהוא חומץ ותרם ממנו על היין אין תרומתו תרומה דהו"ל תרומה בטעות א"כ כשלא ידע מעיק' בשעה שתרם אם היה חומץ או יין ה"ז תרומה ויחזור ויתרום דהו"ל ספק ולא דמי כלל למקוה דהתם אם היה יודע בשעה שטבל שהיה חסר ודאי שהוא טמא ודאי לא כן הכא אם היה יודע שנעשה חומץ ואפי"ה תרם במזיד תרומתו תרומה והרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל שם בפיו"ד דמקואות ה"ו כתב לתרץ עיקר הקו' הנ"ל וז"ל שכפי הנראה מלשון רבינו שכתב עד שיוודע זמן שנמדד והיה שלם משמע דמפרש דאיירי במקוה שלא ידענו לו חזקת מקוה ולפי"ז אין התחלה לקו' הגמ' דרמי חבית אמקוה דהחי ביניהם מבואר דשאני חבית דאית לה חזקה בודאי שהרי היה בודק את החבית ונמצא יין ומשו"ה שפיר אמרינן העמד יין על חזקתו אע"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דאיכא חזקה כנגד ב' לריעותא הו"ל ס' טומאה למפרע משא"כ במקוה דליכא חזקה ברורה כנגד ב' לריעותא שהרי לא הוברר מעולם שהיה בו מ' סאה משו"ה טמא ודאי למפרע ובהכרח הא דדמי הש"ס חבית אמקוה אזדא אליבא דריב"ל וכו' דס"ל דחמרא מתתאי עקר ויש ס' שמא בשעה שהיה בודק היה חומץ מתתאי וכו' דא"כ גם בחבית ליכא חזקה ברורה נגד ב' לריעותא ושפיר רמי חבית אמקוה משא"כ לד' רבינו דפסק כר"י דהרי יש לו חזקת טהרה גבי חבית שפיר מתוקמא מתני' דחבית כרבנן ולק"מ מחבית למקור כמ"ש עכ"ל: ונראה ברור שלא ראה הסוגייא דבריש נדה כל השקו"ט דש"ס התם משה"ק לב"ש ולב"ה מהך מתני' דמקוה שנמדד ונמצא חסר לשמאי ק' למפרע ולהלל ק' דהכא ודאי ומשני שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ופריך אדרבא העמד מקוה ע"ח וכו' ומאי שנא מחבית וכו' יע"ש וכפי דבריו לק"מ דמקוה שאני שלא הוברר כלל מעולם שהיה בו מ' סאה וגם לא זכר מ"ש בפ' כל הגט אמר"א חלוקין עליו חביריו על ראב"ש דתנן מקוה שנמדד וכו' ופריך בגמ' פשיטא מ"ד מאי למפרע מעת לעת קמל"ן וכו' ע"כ ואי איתא לסברתו דאיירי שלא הוברר מעת לעת איך הוה ס"ד לומר דלמפרע הוא מעת לעת ולמאי דדייק מר לשון רבינו שכ' עד שיוודע וכו' כוונתו היא מפקידה לפקידה וכמ"ש הרב תויו"ט ז"ל במס' תרומות דלאפוקי ראב"ש דאמר מעת לעת קמל"ן רבינו דהיינו למפרע מעת שנמדד והיה שלם ומלבד כ"ז הרי בש"ס ב"ב בפ' המוכר שהביא הוא עצמו ריב"ל גופיה אמר מר התם אפי' את"ל מעילאי עקר וכו' יע"ש וצ"ע: והרב מחנ"א ז"ל הל' אישות ס' ג' אייתי סוגייא דפ' בכל מערבין גבי מתני' תרומה ונטמאת וכו' ומה שפירש"י ז"ל עלה והק' הוא ז"ל וז"ל וק"ל דהא איכא שם ב' לריעותא חדא אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא דאיכא תרומה אחזקתה שהיתה בחזקת טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא ב' לריעותא אפי' ברה"ר טמא דחשיב ודאי ואתרע חזקתה דהעמד תרומה אחזקתה וכו' עכ"ל: ואפ"ל דליכא ב' לריעותא אלא חדא ריעותא היא ומ"ש דהעמד אדם בחזקת שלא עירב אינה רעותא דהרי עירב לפנינו והריעותא היא דהרי טמאה לפניך והיא בספק אם מבע"י נטמאת או משחיכה והיא חדא ריעותא ודכוותה איכא חזקה דהעמד תרומה אחזקתה וכפי קושייתו א"כ במקוה ובחבית דאמרינן בריש נדה דאיכא ב' לריעותא העמד טמא על חזקתו שהיה טמא ובחזקת טהרה דמקוה הרי חסר לפנינו למה לא אמרו חמר דאיכא תלת ריעותי חדא דהעמד אדם בחזקת שלא טבל ועוד העמד אותו בחזקת שהיה טמא ועוד הרי המקוה חסר לפנינו וזה לא שמענו מעולם דאיך אנו יכו"ל העמד אותו בחזקת שלא טבל דהרי טבל אלא העמד אותו בחזקת טמא כמו שהיה אפי' דטבל עד שיוודע לך דטבל כראוי הרי חדא ריעותא ועוד ריעותא אחרת דהרי חסר לפנינו אבל זה שעירב בודאי בתרומה ואח"כ מצאה שנטמאה אי מספק"ל אם מבע"י נטמאה או שמא בין השמשות נטמאה לא יש כי אם חזקה אחת לקולא וחדא לחומרא העמד אדם על חזקת עירוב ביתו ואימור לא עירב דהרי טמאה לפנינו והעמד תרומה אחזקתה ועירב ודוק: והוא ז"ל תי' לקושייתו דע"כ ל"א הכי דכל היכא דאיכא ב' לריעותא ליתרע לה חזקה דכשרות דמעיק' אלא בחזקת דמקוה דכיון דאשתכח חסר איתרע חזקתיה דמעיק' משום דאי"ל חסר ואתאי חסר ואתאי ואיתרע ליה חזקה דמקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת הילכך ריע טפי מתרומה דל"ש לו' הכי וכו' אתד"ק וקל"ט דא"כ אמאי דחק הש"ס לתרוצי דאיירי במקוה שלא נמדד הול"ל הרי חסר לפניך וי"ל חסר ואתאי משא"כ בתרומה וצ"ע. ועיין פירש"י במתני' דטמא שירד לטבול יע"ש: עוד תי' הרב הנז' ז"ל וז"ל נ"ל דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא ב' לריעותא ספיקא הוי ומשו"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספיקו טהור היכא דנטמא בטומאה קלה ואפי' ר"י לא פליג עליה אלא בדלא נמדד המקוה וכדמשני רבא הא אם היה נמדד אזלי בתר חזקה דמקוה כיון דס' הוא כדרבנן אזלינן לקולא ול"א כיון דאיכא ב' לריעותא דהעמד טמא ע"ח ועוד הרי חסר והוי ודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים וס"ל ברה"ר טהורות ומשו"ה גבי עירוב אע"ג דאיכא ב' לריעותא מכשיר כיון דהוי ספק בדרבנן ולפי"ז וכו' וא"ש השתא וכו' ובפ' הרמב"ם שם ה"ז חושש למפרע וכו' עכ"ל ותמהני טובא דמהיכן יצא לו דר"י ור"מ ס"ל כר"ש דאנה"ן דבטו' דדבריהם לא פליג ר"י עליה דר"מ אלא כשלא נמדד המקוה הא אם היה נמדד אזלינן בתר חזקה דמקוה כיון דס' כרבנן הוא אזלינן לקולא ול"א כיון דאיכא ב' לריעותא ורבנן גופייהו מודו בזה ולא פליגי אלא בטומאה דאורייתא אבל לעולם בטמא שירד לטבול ס' טבל ס' לא טבל ס"ל לר"מ דס' טמא ואוק' ליה אחזקתיה ורבנן ג"כ במקוה שנמדד מודו דאוק' ליה אחזקתיה והרמב"ם פסק כן בטומאה חמורה וא"כ אמאי פסק בפ"ה דתרומות דהוי ספק וכפי ד"ק ז"ל נמצאו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דכיון דבהל' תרומות פסק כר"ש משום דר"מ ור"י סברי כוותיה א"כ בפיו"ד דמקואות פסק כרבנן בטומאה חמורה דאורייתא ומה ענין טומאה דדבריהם דס"ל ר"מ ור"י כר"ש עם טומאה דאוריתא. ותו ק"ל במ"ש הרב ז"ל דהשתא א"ש שבפרק כל הגט וכו' דכפי"ז לא הי"ל להש"ס להק' לראב"ש מרבנן דהא ראב"ש ס"ל כר"ש ור"מ ור"י והיל' להק' לראב"ש מסברת ר"ש דאמר ברה"ר טהור וברה"י חולין למפרע ודבריו ז"ל צל"ע: ולעיקר קושייתו ממ"ש בפ' כל הגט חלוקין עליו חביריו וכו', אפ"ל דהנה ודאי דאשה לא דמייא לסוטה ממש כדי שיהיה ספיקה כודאי טו' דסוטה דבסוטה איכא רגלים מוכיחים דאמ"ל אל תסתרי עם פ' ונסתרה וב"ה ורבנן ס"ל דגם במקוה שנמדד ונמצא חסר טמא ודאי כיון דהרי חסר לפנינו וחסר ואתאי אבל באשה ליכא רגלים לדבר המוכיחות שבאה לה מקודם וכותלי