פני יצחק חלק ו עד

טבל ס' יש בו מ' סאה וכו' ב' מקוואות א' יש בו מ' סאה וא' אין בו וירד וטבל בא' מהם ואין ידוע באיזה מהם טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברה"י בין ברה"ר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאים עד שיוודע זמן שנמדד בו והיה שלם וכו' עכ"ל. ויש לדקדק לכאורה דשם בו בפרק בדין ז' משמע הפך זה ששם כתב וז"ל ב' מקואות א' כשר וא' פסול וטבל בא' מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות טבל בב' ועשה טהורות הא' תלויות והב' טהורות וכו' עכ"ל. ומדקאמר תלויות ול"א טמאות משמע דהוי האי גברא ס' טמא שמא טבל במקוה הכשר ואילו לעיל בדין ו' כתב דהוא בחזקת טמא כשהיה וכדמוכח הכי בפ"ק דנדה ד"א ע"ב ורמי הש"ס התם חבית למקוה דמ"ט במקוה ודאי ובחבית ס' ור"ש סובר דברה"י תולין וברה"ר טהור ורבינו פסק כרבנן דבין ברה"ר ובין ברה"י טמא וא לומר דמ"ש בדין ו' דטמא דר"ל טמא מספק ומ"ש וכן מקוה שנמדד וכו' טמאים ר"ל טמאים ודאי דהא כדאיתיה והא כדאיתיה כדתריץ להו הכי הרב שעה"מ ז"ל בפ"ה דתרומות יע"ש דלענד"ן דא"א לומר כן מכמה טעמי חדא דקאמר וכן מקוה וכו' ועוד דמה חילוק יש בין מקוה שנמדד ונמצא חסר דס"ל דטמא ודאי לדין ב' מקוואות דס"ל דטמא מס' כיון דהוא היה טמא ודאי ויצא לנו ס' בטבילתו זו אם היא כשרה או"ל ותו דעל שניהם הוא אומר עד שיוודע לך שטבל כראוי ואדרבא בדין ב' מקוואות כתב טעם יותר חזק לפי שהטמא בחזקתו וכיון דקי"ל העמד דבר על חזקתו הוי ודאי טמא ותו דא"א הא כדאיתיה וכו' ובדין ב' מקוואות הוא טמא מספק אמאי מפרשי הרמב"ם ז"ל לא הוק' להם ע"ד רבינו ז"ל כי אם ק"ל דבמקוה ס"ל דהוא טמא ודאי ובפ"ה דתרומות הכ"ה גבי חבית יין דנמצאת חומץ פסק דמג' ימים משעת טעימה הוי ודאי יין ומשם ואילך ספק הא עדיפא מינה הו"ל לאקשויי דידיה אדידיה ממ"ש בפרק אחד גופיה מדין מקוה שנמדד דהוי טמא ודאי לדין ב' מקוואות דרישא דהוי טמא ספק דמאי איכא בין דא לדא כיון דהאי גברא היה טמא ודאי ויצא לנו ספק אם טבל במקוה כשר ומה חי' יש לחלק ביניהם ואם נאמר כד' הרב הנז' ז"ל דיש חי' וטעם נכון לחלק מדין ב' מקוואות לדין מקוה שנמדד דבסיפא א"כ יתורץ שפיר בזה לחלק מדין חבית דהוי ס' ומה הכרח לו לחי' אחר שיש בין חבית למקוה דמאי דרמי הש"ס דנדה מדין חבית למקוה הוא לס' ריב"ל דאמר ג' ימים אח' ודאי חומץ וכו' אבל לר"י דאמר ג' ימים הראשונים ודאי יין לק"מ עש"ב דזהו התי' עצמו שתי' הרב פר"ח ז"ל בחי' לגיטין דל"ב וז"ל וי"ל שסבור וכו' ומשו"ה מכאן ולהלן ס' וכו' עכ"ל והוא עצמו תי' הרב שעה"מ ז"ל ואיך הוא ז"ל כתב דתי' הפר"ח מגומגם וכו' באופן שלא ירדתי לסו"ד בזה: נקוט מיהא דהוא ז"ל רצה לתרץ ולחלק שיש בין מקוה לחבית ובתי' זה לא יגהה מזור לקושיית דמה הפרש יש בין דין ב' מקוואות דרישא לדין מקוה שנמדד דבסיפא ואם היה מבאר לו בפי' החי' שביניהם ומ"ט לומר הא כדאיתיה וכו' לא היינו צריכים לדחוקי נפשין דהאי דפסק בחבית דהוי ס' משום דפירכת הש"ס מדין חבית למקוה היינו לס' ריב"ל וכו' כנז"ל דזה דוחק עצום ולכן הנלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם אלו עצמם מדין ו' לדין ז' דאמאי בב' מקוואות פסק דטהרותיו תלויות ובדין ו' פסק דהוי טמא ודאי: והן קדם נובין ונדון בפלו' דב"ש וב"ה דבריש נדה דבש"א כל הנשים דיין שעתן ובה"א מפקידה לפקידה והק' בש"ס מאי שנא ממקוה ומחבית ומשני דאיכא ב' לריעותא ובאשה ליכא אלא חדא לריעותא והדר רמי הש"ש חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי והכא טמא וכו' וכולהו מסוטה גמרינן להו והק' לרבנן מה סוטה ברה"ר טהור אף מקוה כן וכו' ואבע"א יליף סוף טו' מתחי' טו' ורבנן לא ילפי ואוקי גברא אחזקתיה דמס' ל"מ ליה מטומאתיה וכו' ע"כ הסוגייא א"כ ב"ש למה אמרו כל הנשים דיין שעתן כיון דהוי ס' ברה"י ספקו טמא ודאי וק' לב"ה דאמרי תולין ול"א ודאי והתוס' ז"ל תי' שפיר להא דאע"ג דילפינן ס' טו' ברה"י מסוטה דעשאוה כודאי כסוטה מה סוטה היא מכאן ולהבא אף כל ס' טו' ברה"י טמא מכאן ולהבא וגבי אשה למצ"ל שהיא טמאה למפרע דליכא ילפותה מסוטה כלל דסוטה קודם שנסתרה היתה בחזקת כשרות בודאי ואע"ג דנסתרה אח"ך משם ואילך עשאוה כודאי ועיין תוס' דנדה דבורא קמא: אלא דפש גבן קו' אחריתי כפי"ז כשאמרו בגמ' וכולהו מסוטה גמרינן לה רבנן אמרי כי סוטה מה סוטה ס' ועשאוה כודאי וכו' והק' אי מה סוטה ברה"י וכו' הא עדיפא מינה הו"ל לאקשויי אי מה סוטה טמאה מכאן ולהבא גם מקוה יהיה טמא משעה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שעושין בו מכאן ולהבא יהיו טמאין אבל לא למפרע ולפי האוק' דאבע"א דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחי' טו' ושאני מקוה דהוא סוף טו' ומוקמינן ליה אחזקתיה שהיה טמא ול"ד לסוטה כלל אתי שפיר. אך לפי מה שרצה לתרץ הרב משל"מ ז"ל בפיו"ד דמקוואות לתרי דיני דחבית ומקוה וז"ל עוד נ"ל דנפ"מ טובא וכו' עכ"ל יעש"ב. לפי"ז ק"ט דלמה יהיה בסוף טו' בין ברה"ר בין ברה"י כל הטהרות שנעשו למפרע טמאות ודאי דכי היכי דתחי' טו' ברה"י ס' נגע ילפינן לה מסוטה ובסוטה הוא מכאן ולהבא דוקא כמו כן בסוף טו' בין ברה"ר בין ברה"י דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ועו"ק לפי תירוצו דכפי האבע"א מפורש טעמא דאוקמינן ליה בחזקתיה דהיה טמא ודאי וכל מקום דאמרינן אוקמיה אחזקתיה בין לכשרות בין לפסלות היינו ודאי וכמ"ש בש"ס חולין דיו"ד וא"כ למה אנו צריכים ללמוד דשאני טומאה דעשה הכ' ספיקה כודאה ברה"י אף הם עושים ספיקה כודאה ברה"ר וכפי האמור מתיישב שפיר הני תרי דיעי דהרמב"ם ז"ל הנז' הכי דבדין ו' בשני מקוואות א' יש בו מ' סאה וא' אין בו וטבל בא' מהם וא"י באיזה מהם טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיוודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד וכו' לא הוי טעמא משום דילפי' לה מסוטה אלא משום העמד טמא בחזקתו ולא אמרינן העמד מקוה בחזקתו דהרי חסר לפנינו ומטע"ז מוק' לטובל בחזקתו שהיה טמא דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דאמרי' העמד אותו בחזקתו אבל בדין ז' לא שייך לו' הרי חסר לפנינו דשני המקואות מלאים ושלמים הם אך אחד מהם פסול כגון שנכנס אחד והוציא ג' לוגין מאחד מהם והשליך בתוכו ג' לוגין מים שאובין ואין אנו יודעים מי מהם הפסול וטבל בא' מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות וכו' והט' דאית לן תרי חזקות עצומות חדא דאיש זה שטבל בא' מהם היה בחזקת טמא וגם אלו הטהרות היו בחזקת טהורים וגם המקוה אינו חסר אלא ב' מקואות הם אחד כשר וא' פסול ואין ידוע באיזה מהם טבל איך נאמר זה שהיה טמא העמידהו על חזקתו אדרבא נימא העמד טהרות בחזקתם וטבל במקוה הכשר ולכך מספיקא תולין ברם כשהוא חסר לפנינו החזקה דהעמד אותו על חזקתו שהיה טמא היא חזקה אלימתא הואיל וחסר לפנינו ועיין תוס' חולין דיו"ד ע"א בד"ה סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי שהקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר ותי' עי"ש וא"כ ב' מקואות א' כשר וא' פסול מצ"ל מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי וק"ל: