פני יצחק חלק ו ע

הדק"ל דמאי אתא ר"י למימר ואיזהו מומר וכו' וקחשיב ותני שתיית יי"ן ואולם עפ"י האמור מדברי התוס' דע"ז הנ"ל דאיכא תרי מיני יי"ן והמתנסך לע"ז חמיר טובא וחשיב כע"ז עצמה משא"כ סתם יינם לא מחמרינן ביה כולי האי והא דקחשיב ליה ר"י לשותה יי"ן בסתמו מיירי בשותה יי"ן ממש שנתנסך לע"ז וההיא דבכורות דקחשיב יי"ן בהדי דברים שאי"ן ש"א ק"ב איירי בסתם יינם ועליה קאמרי התוס' דמ"מ לא חשיב נפש קצה בו כיון דסתם יינם הוא: אכן זוהי שק' דאמאי רשב"א בברייתא דבכורות קפסיק ותני נבילות וטריפות דמאיסי וביין נקט סתם יינן דאין נפשו ש"א קצה בו והול"ל יין שנתנסך לע"ז בהדי דברים שנפשו ש"א קצה בהם וליערבינהו וליתנינהו כחדא: ואפ"ל דאמרי' בש"ס דיו"ט דט"ל ע"א דפריך התם מאי שנא ע"ז מהקדש ומשני ע"ז דמאיסי בדילי אינשי מינה הק' דל"מ לא בדילי אינשי מניה גזרו ביה רבנן ועיין ברש"י התם וכיון דהכי פסיק ותני תלמודא דע"ז מאיסה א"כ מי שרואה שנתנסך יין לע"ז ואפי"ה שותהו הא ודאי דלהכעיס קא מכוין להכי חשיב ליה ריו"ח בש"ס דע"ז מין גמור בסתמו ברם לענין מקח וממכר דלא ידע הקונה שנתנסך לע"ז ממש ושותהו כדרך השותים במזרקי יין סתם יינם כיון שאין מאיסותו ניכרת מצד עצמו אמטו"ל ינכה לו דמי שתייתו ולעולם בין בסוגיית בכורות בין בסוגיית הוריות מיירי ביי"ן שנתנסך לע"ז ממש וזה שדקדקו התוס' דבכורות לו' מ"מ לא חשיב נפש קצה בו ר"ל כיון דאינו רואהו שנתנסך לע"ז ועיין להרב באר שבע ז"ל בחי' להוריות דח"י ע"א שהניח הדבר בצ"ע יע"ש ולא זכר מ"ש התוס' ז"ל דבבכורות הנ"ל ולפי האמור הנה נכון וע"ע להרב ערך השולחן ז"ל א"ח סי' קצ"ו אות ב' שכ"כ דמ"ש בהוריות דהשותה יי"ן בסתם הוי צדוקי דנפש קצה בו כמו נבו"ט היינו ביי"ן שנתנסך ממש לע"ז והא דאמר"י יי"ן אין הנפש קצה בו מיירי בסתם יינם וכו' יע"ש: והנה בסיפא דמתני' דבכורות קתני וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מ"ש אכלו ויחזיר להם את הדמים וכו' מכרוהו לנכרים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטריפה ופי' הר"ב ז"ל והוא יחזיר להם את המותר וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי דבכור תמים אסור בהנאה עכ"ל. וק"ק דאמאי נקט תיבת תמים דהא אפי' נמצא בו מום כיון שנשחט שלא עפ"י מומחה אסור כמ"ש הגאון התויו"ט ז"ל במשנה זו והגם דכתב לוקמיה אחזקתיה בחזקת תמים מ"מ הו"ל לפרושי ולא לינקוט תמים סתמא וכנראה דלזה כיון הב"ד ז"ל שם ודלא כהבנת השל"ד ז"ל בד' הב"ד ז"ל. ומ"ש הרב של"ד ז"ל מדיליה וז"ל דה"ק מתני' שאם לא אכלו הקונים הבשר אלא מכרוהו וכו' א"נ אחר שנודע ללוקחים שהבשר היתה טריפה ולא יכלו לאוכלה ומכרוה לנכרים וכו' ישלמו וכו' והשתא הרגיש הר"ב דאמאי לא תנן נמי בבכור שאם כשידעו הלוקחים שהמוכר לא הראהו לחכם מכרוהו הם לגויים וכו' ישלמו וכו' וניח"ל דלא מצי למיתני הכי דהא אם נודע להם שלא ראהו חכם אם היה בו מום קבוע או"ל ה"ה בחזקת תמים וכשם שאסור באכילה כך אסור בהנאה עכ"ל והנחתו זאת שהניח מונח שלא מכרוהו אלא אחר שנודע להם לא ידענא מנ"ל הא ואדרבא אם כדבריו א"כ מעיקרא אין להם לחזור על המוכר כיון דנשתמשו בו אחר שנודע המום וכדפסק הרמב"ם ז"ל פט"ו ה"ג ומרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' רל"ב ס"ה ולמה יחזרו על המוכר ודבריו צל"ע: והרב תויו"ט ז"ל שם תמה ע"ד הר"ב ז"ל דהגם דאסור בהנאה אינו תופס דמיו וכו' ע"כ וכוונתו פשוטה דקא מתמה דמה דאסור בהנאה הי"ד גופו של בכור אבל דמיו מותרים וא"כ יכול המוכר לנכות מה שקיבלו הלוקחים בעד הבשר שמכרו ובהכי אזדא ליה מ"ש הרב של"ד ז"ל ע"ד התויו"ט הללו וז"ל באמת לא ידענא מ"ק וכו' עי"ש דמר לשיטתיה אזיל כנז"ל וכבר מילתא אמורה דאי כפי הנחתו אין להם על המוכר חזרה כפי הדין וכמדובר: עו"כ הרב תויו"ט ז"ל וז"ל אבל נ"ל וכו' ע"כ וכוונתו מבוארת דהוא ז"ל הבין בקו' הר"ב ז"ל דק"ל להר"ב ז"ל דכשם שאמרו בטריפה אם מכרוהו לנכרי ה"נ הול"ל בבכור נמי דאם מכרוהו לנכרים ינכו לו מן הדמים ותי' מדיליה דכיון דהוא בחזקת בעל מום הגם דמותר למוכרו לגוי מ"מ וכו' ומאי דדייק לו' לנכרים ולא כתב למכרו סתם משום דאי הו"א הכי הוה במשמע אפי' לישראל וכבר הסכימו הפוס' ז"ל שהוא מקח טעות והדרי זביני ואם היה מוכר לישראל היה חוזר עליו ולוקח מעותיו ממנו כדינו ואיהו דינו עם המוכר אך מ"ש עוד התויו"ט ז"ל וז"ל ותני לה גבי טריפה וה"ה גבי בכור אי אתרמי הכי ע"כ כלומר דאי אתרמי בבכור דהלוקחים מכרוהו לנכרים דינכו לו למוכר מה שקבלו בעד מה שמכרו הנה מוכח מד"ק להדיא דשרי לאתהנויי והגם דהם איסורי הנאה כיון דלא נהנה מגופן אלא במעותהם שרי ולכאורה זה הפך דברי רש"י ז"ל בע"ז דנ"ד ע"ב בד"ה למעוטי וכו' והתוס' ז"ל שם דס"ב ע"א בד"ה והתנן וכו' עי"ש: אכן במ"ש התוס' דה"נ גבי שביעית המעות אינם אסורים לאחרים וכו' לא ידעתי לכאורה מה כיונו בזה ואפ"ל דתיבת ה"נ שכ' התוס' ר"ל כמו אפי' ובאו לחזק קושייתם שהק' מערלה דלאחריני שרו וע"ז נסתייעו משביעית דאפי' גבי שביעית דאיסור תורה היא המעות שביד אחרים אינם אסורים לאחרים כדאמר לעיל בפ' ר"י דהכי איתא התם דנ"ד ע"ב הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר וכו' אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים וכו' ומשמע להו להתוס' דה"ה אם קנה באותם מעות בשר שהבשר נתפס והמעות שביד אחרים מותרים כנלע"ד בכוונתם והגאון מהרש"א והרב מע"ח ז"ל הניחו הדבר בצ"ע והמעיין יבחר וכן התוס' ז"ל בחולין ד"ד החליטו הענין דלעצמו אסור הפך מ"ש הרב תויו"ט ז"ל וע"ע בש"ך ח"מ סי' רל"ד שדחה דבריו יע"ש: ואנכי הרואה דהאי פלוגתא דהר"ב עם התויו"ט ז"ל היא פלוגתא דקמאי כמשי"ר המעיין במ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מאכ"א דין ט"ז ובה"ה ז"ל שם והיש מן המפ' הם רש"י והתוס' והרא"ש ז"ל ובהכי סרו מהר כל מה שהקשיתי עליו לעיל והשיכותי מעליו את תלונות הש"ך ז"ל ואם נפשך לומר דאפי' הרמב"ם לא אמרה כי אם בדיעבד אף אתה אמור לו דכיון שנמכר ודאי חשיב דיעבד ופשוט: ודרך אגב ראיתי מה שנסתפק הרב משל"מ ז"ל שם בפט"ו דמכירה במי שמכר איסורי הנאה ופשיט ליה מד' בעה"ת שכ' ולא עשה דמים והבין דהיינו שלא מכרן קודם לכן לאדם אחר ולקח הדמים והלוה אותם לזה אלא נתן הפירות עצמם לזה כדי שיפרע לו דמים אח"כ ובזה פשט ספיקו יע"ש ולבבי לא כן יחשוב ולענד"ן דיש לפרש כוונת בעה"ת בדרך פשוטה דמ"ש ולא עשה דמים היינו שהלוה לו פירות כדי שיפרע לו פירות אח"כ ומשו"ה לא קנה אבל אם הלוה לו פירות ועשה דמים שעשו סכום דמי שיווין הדר דינא דספיקא הוי ועיקר ספקו דרב תנא ז"ל בדוכתיה קאי וכשי"ר המעיין ודו"ק: