פני יצחק חלק ו סט

כב) עו"כ הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד מהל' חנוכה דין י"א וז"ל אורח וכו' ומשתתף עמהם בשמן וכו' וכתב הגו"ר ז"ל בס' גן המלך סי' מ"א דאם האורח אתכא דבעה"ב סמיך לגמרי אינו צריך להשתתף עמהם יע"ש והקשו עליו המפז"ל מד' הרא"ש שהבי"ד הטור ז"ל סי' תרע"ז ומד' הרשב"א הבי"ד מרן בב"י שם מדין הבן אצל אביו דאיכא חשדא ול"ל דהגו"ר מיירי כשידוע לכל דאתכא דבעה"ב קא סמיך והרא"ש והטור מיירי כשאין ידוע לכל דהא ליתא דאי איכא חשדא מי לא עסקינן דאפ' בה שעתא יבא אדם מעיר אחרת שאינו יודע זה ותו דטפי ידוע לכל שהבן סמוך אתכא דאבוה ממה שידוע דאכסנאי סמיך אתכא דבעה"ב ותו מה נענה לתשו' הרשב"א ז"ל אכן נלע"ד דחי' הגו"ר הנז' הוא מוסבר ומוטעם מאד ולא נעלם ממנו ח"ו דברי הרא"ש והרשב"א ז"ל דכבר כ' הגו"ר הט' בפי' כיון דידוע דאתכא דבעה"ב סמיך ול"ד לבן אצל אביו ולא לאוכל אצל חבירו דבן אצל אביו אפי' דהוא נשוי וב"ב עמו ואת"ל דאינו נשוי מ"מ כשיש לו בית מיוחד לא אמרי אינשי דאתכא דאבוה סמיך ואיכא חשדא ומכ"ש האוכל אצל חבירו דלאו אכסנאי קרו ליה לא כן האכסנאי דהוא ממקום אחר ונתארח אצל בעה"ב קלא אית ליה כיון שרואים אותו שאינו קונה שום מידי דמיכל א"כ ליכא חשדא לא כן בן אצל אביו דמעשים בכל יום דכשהבן גדל בשנים ויש אשה ובנים רובא דעלמא נפרד הבן מאביו לגמרי וגם רובא דעלמא מקבלים אורחים בביתם חנם אין כסף ואם איזה אכסנאי נותן הוצאה לבעה"ב שאינו מרווח קלא אית ליה ולהכי כשיש לו חדר מיוחד חייב להדליק לבדו כיון שאומרים כיון שי"ל בית מיוחד ודאי שאוכל בפ"ע ג"כ וק"ל: כג) כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ז דמכירה הי"ד וז"ל השוחט את הבכור וכו' וכ' הה"מ ז"ל דדין זה הוא משנה בבכורות דל"ז ע"א והנה גרסי' התם ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור וכו' מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם מן הדמים ואלו דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויי"ן ואלו דברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות שקצים ורמשים ע"כ והא ודאי דלא פליגי ת"ק ורשב"א בהא דמחלק בין דברים שהנפש קצה בהם לדברי' שאין הנפש ק"ב אבע"א סברא אבע"א גמרא אבע"א סברא כיון דנפשו ש"א ק"ב ודאי דלא חשיב הנאה מה שאכל לכך אינו מנכה לו דמי אכילתו ואבע"א גמרא מדלא נקטי רבנן ורשב"א נבילות וטריפות מוכח דבהא לא פליגי וכ"ע מודו בנבילות וטריפות שיחזיר את הדמים בלי ניכוי דמי אכילתו משום דנפשו של אדם קצה בהם. ואי פליגי רבנן ורשב"א אינו אלא בדברים שאין הנפש קצה בהם דרבנן ס"ל דהגם דנהנה במה שאכל אפי"ה לא ינכה לו כדי הנאתו משום קנסא דקא ספי ליה איסורא ורשב"א לא קניס ומנכי לו דמי הנאתו והא ודאי דהכי הוא משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן ונפ"מ לדינא דאי אמרינן דמשום דקא ספי ליה איסורא קנסינן ליה הי"ד אם מכר לו במזיד אבל אם מכר לו בשוגג דלא ידע דאיסורא הוא וזבין ליה ואי אמרינן הט' משום דהוו דברים שנפשו של אדם קצה בהם ולא מיקרי הנאה כלל א"כ אפי' מכר לו בשוגג לא ישלם לו דמים משום דלא חשיבא ליה הנאה וחייב המוכר להחזיר ללוקח כל הדמים שלקח הימנו בעד דמי הנבילה והטריפה דכל מה שאכל אינו הנאה לו משעה שנודע לו: ולפי"ז קל"ט על מ"ש הש"ך ז"ל ביו"ד סי' קי"ט סקכ"ד שכ' וז"ל ומ"ש אכל והוא יחזיר את הדמים משום קנס רש"י בכורות ולפי"ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם מדברים האסורים ומכרם במזיד קנסינן ליה הא לאו"ה לא דאפשר שוגג היה וכ"כ הנמק"י וכו' עכ"ל. ולכאורה ק"ט דבטריפה ונבילה הט' משום דנפשו ש"א ק"ב ובהא לא פליגי רבנן ורשב"א וכמדובר ורש"י ז"ל בבכורות דכ' משום קנס לא על חלוקת נבילה קאי אלא ארישא דנמצא בכור קאי ואם כוונתו ז"ל עמ"ש רש"י התם דאם מכרוהו הלוקחים הואיל ולא גרם להו איסורא וכו' דהוי כחלוקת השוחט ונמצאת טריפה ומניה יליף מר הש"ך ז"ל דדעת רש"י משום קנס אי מהא לא ארייא דרש"י ז"ל לאו למימרא דאם אכלו קנסינן ליה דגרם ליה איסורא אלא קא יהיב טעמא למילתא דאם מכרוהו לגויים דמנכין לו כיון דאין שום צד לומר דלא ינכה: איברא דעיקר תמיהתנו היא ע"ד הנמק"י ז"ל דעליו מסתמיך ואזיל הש"ך ז"ל ושו"ר להרב מחנ"א ז"ל בהל"מ שכבר עמד ואסיק דלא כהש"ך ז"ל והנמק"י ז"ל יעש"ב. ואפ"ל בישוב דעת הנמק"י והש"ך ז"ל במ"ש התוס' ז"ל בע"ז דכ"ו ע"ב בד"ה וחד וכו' וז"ל תימא מדתני פ"ב דהוריות וכו' ואיזהו מומר דסתמו מין פי' דמחלב לא ידעינן אם אכלו לתיאבון משום שהוא טוב לאכול ומשו"ה קאמר זה האוכל נו"ט פי' נבילה שמתה מחמת חולי וטריפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת ואינה ראויה לאכילה וא"כ לא אכל אותה אלא להכעיס אבל לא מיירי כשנשחטה בסכין פגום דלא הוה קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול עכ"ל: ולכאורה התוס' ז"ל באו בנבילות וטריפות דכיון דהם מאיסי ונפשו ש"א קצה בהם ואפי"ה אכלם ודאי כוונתו להכעיס בהם ביי"ן עדין הדבר שקול דמנ"ל דשתה להכעיס אימא משום שהוא טוב לשתייה ולתיאבון שתה וא"כ למה נקרא מין בסתמא אם שתה יי"ן: ואולם אפ"ל דהנה התם בע"ז ד"ל ע"ב אמרי' אמר"א אמר"י משום ריב"ב ג' יינות הם יי"ן אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו' ותו איתא התם דס"ב ע"א במתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"ן קא חשיב יין שנתנסך לע"ז כע"ז גופה יע"ש א"כ ע"ז ודאי קאמר ר"י דאם שתה ממנו ודאי מיקרי מין כיון דלהכעיס עושה אלא שקיצרו התוס' ז"ל וסמכו על המבין: עכ"פ נמצ"ל מדברי התוס' הללו דיש ב' מיני נבילות וטריפות ויי"ן דאם מתה מחמת חולי או נשברה מפרקתה ויין שנתנסך לע"ז ממש הני חמירי טובא ולכך נקרא מין גמור א"כ הא דמודו רבנן לרשב"א בסוגיית בכורות הנז' דחשיב להו מדברים שנפשו של אדם קצה בהם בנבילה שמתה מחמת חולי וטריפה שנשברה מפרקתה והא דתני מתני' השוחט את הפרה ונודע שהיא טריפה סתמא קתני ומיירי אפי' בדברים שאין נפשו של אדם קצ"ב כגון בסכין פגום ואפי"ה קתני מתני' דיחזיר להם את הדמים וצריכה רבה לטעמא דמילתא דכיון דנהנה באכילתו למה לא ינכה דמי אכילתו וצ"ל דהט' משום דספי להו איסורא שהאכילם דבר איסור ולהכי קנסינן ליה ושפיר כתבו הנמק"י והש"ך ז"ל דמשום קנסא הוא ולמדו מזה דדוקא במזיד וכל חילייהו מהתוס' ז"ל כנז"ל: וראיתי בתוס' דבכורות דל"ז ע"א בד"ה ויי"ן וכו' שכ' וז"ל ואע"ג קאמר דסתמו הוי מין ביי"ן כמו בנבילות מ"מ לא חשיב נפש קצה בו עכ"ל ולפי"ז