פני יצחק חלק ו סז

ביה משום לתכ"ת ולזה השיבם ה' דלא בשביל שאכל תועבה גזרתי מיתה עליו אלא מצוה קלה היא דהיינו אסור לבטלו לכתחי' ואפי' לאו כמ"ש המשל"מ ז"ל אלא הט' משום שעבר עליה והמרה את פי ה' דאפי' במלך ב"ו כל אשר ימרה את פיו יומת כ"ש ממ"ה הקב"ה וז"ש עבר עליה א"נ דס"ל להקב"ה דהאומר מותר ל"ח שוגג כב"ן אלא מזיד מיקרי וכמ"ש הרב בן פ"ץ בפ' בראשית יע"ש: ובזה אפ"ל כה"כ האשה אשר נתת עמדי וכו' דכבר כתבנו דלדעת ר"י הסנדלר דדריש קדש ולכם ליכא ילפותא להיתר אכילה בביטול איסורין אחר שנתבטלו דלדידיה י"ל דאסור כמעשה שבת אבל למאן דדריש היא קדש ואמ"ק א"כ כולהו ילפי' היתר אכילה בק"ו משבת וליכא לתא דלתכ"ת וז"ש אדה"ר לה' האשה וכו' הי"א דייקא דאשה חכמה דרשה תיבת הי"א קדש היא דייקא ללמדנו דאין מע"ק וה"ה לכל האיסורין ומכח זה נתנה לי ואוכל אכלתי ואוכל דאחר שנתבטל עה"ד ברוב היתר שרי לאוכלו גם לכתחי' דלא עדיף ממעשה שבת וכי תימא דא"כ במה יתקיים קרא דלתכ"ת הא ל"ק כלל די"ל דאיירי בבכור לר"א דסיפרי או בפיסולי המוק' דוקא וכדס"ל לאחרים: ובזה אפ"ל כה"כ מה אהבתי תורתך כל היום הי"א שיחתי וה"ה כמבואר וק"ל: וזה אפשר כוונת רז"ל דכשאמר קין לאדה"ר עשיתי תשו' וכו' מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת דמשבת ראיה גמורה להיתר אכילת איסור אחר שנתבטל ברוב דהוא ג"כ שוגג היה וא"ת דדרשינן לאסור מלתכ"ת וממילא גם בשוגג אסור הא ליתא דשבת יוכיח דלא דרשי' לאסור מלתכ"ת וק"ל: וזה אפשר כוונתם ז"ל במ"ש דהאשה דחפה הנחש על אילן עה"ד ואמ"ל כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ ויל"ד אומרו כשם שאין מיתה דהול"ל כשם שלא מתה בנגיעה כך באכילה לא מו"ת וחוץ מדרכנו אפ"ל במ"ש בש"ס בפ' אלו הן הלוקין די"ד ע"ב וז"ל תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל ואל המקדש ל"ת מקיש קדש למק' מה מק' דבר שיש בו נטילת נשמה גם כל דבר שיש בו נט"ן ואי בנגיעה מי איכא נט"ן ופירש"י נט"ן והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת ע"כ והנה חוה כששמעה מאדה"ר שאסר להם ה' עה"ד חשבה דאפקיד רחמנא בל' נגיעה כדכ' בכל קדש ל"ת והיא אזהרה לאוכל ולכך אמרה לנחש שכן ציוה ה' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כלו' שעיקר אזהרת ה' על עה"ד עיקרה היא לא תגעו בו ומינה ילפינן אכילה ולזה דחפה הנחש עד שנגעה בו אז אמר לה כשם דבכל התורה אין מיתה בנגיעה דליכא נט"ן שאין ענוש כרת על הנגיעה כך באכילה דנפקא מנגיעה ודאי דליכא מיתה באכילה המובן מנגיעה וק"ל: ועפ"י דרכינו יובן בהק"ע מ"ש בבכורות דל"ד וז"ל ומי קניס ר"א לעולם ורמינהי מי שהי"ל בהרת ונקצצה טהור קצצה במתכוין רא"א לכשיוולד לו נגע אחר יטהר הימנו ע"כ ולפום פשט הסוגייא משמע דר"א נמי גם גבי בכור אסור משום קנסא אבל התוס' ס"ל דר"א ס"ל אסור מדאורייתא אפי' כשעבר משום לתכ"ת ופירכת הש"ס היינו אחר שיפול בו מום א' וב' למ"ל ליקנסו ע"כ. ומזה תק"ל אם עבר וביטל איסור אמאי מותר מדאורייתא וכי תימא דכיון דממילא שרי ש"מ אינו מתועב הא ליתא דבכור יוכיח אע"ג דממילא שרי מ"מ בידים אסריה רחמנא אפי' בדיעבד ובכן א"ש מ"ש חוה ולא תגעו בו כוונתה משום דלתכ"ת וא"כ אפי' ע"י ביטול אסור אפי' בדיעבד יז"ש ולא תגעו בו לבטלו בידים והנחש בלבל דעתה והקשה לה מנגיעת הבהרת דהתם הק' מינה לבכור ואי איתא דאיכא לתא דלתכ"ת מאי מקשי בגמ' כמ"ש התוס' ז"ל אלא דבש"ס מקשי דשניהם מכח קנסא ולא דרשינן לתכ"ת וא"כ אפי' ביטלו במזיד ליכא איסור באכילתו ולז"א אח"כ הנחש השיאני ופירש"י הטעני ר"ל הטעני בפי' הסוגייא דמ"ש בגמ' ומי קניס ופריך מדין בהרת אין הכוונה לאסור מעכשיו מט' קנסא אלא לכשיפול בו מום א' וב' ולעולם דריש לתכ"ת וק"ל: ואגב אורחין ראיתי לעמוד במ"ש התם בחולין דקי"ז תניא רשב"י אומר משום ר"ש בב"ח אסור באכילה ומותר בהנאה מג"ש וכו' ע"כ מוכח מזה דלא ס"ל לרשב"י דרשא דלתכ"ת וכ"כ מהריט"א ז"ל שם דכל הני תנאי ואמוראי דילפי איסור בב"ח מקראי אחריני כולהו פליגי ע"ד ר"א יע"ש ולכאורה ק"ק ממ"ד בזוה"ק בפ' משפטים דקכ"ה ע"ב ר"י שרי למיכל תרנגולא בחלב אמ"ל ר"ש אסיר לך וכו' דחומרא אית ביה כבעירא לשחיטה וכו' וכתיב לתכ"ת כל לאכללא כולא ע"כ והנה מ"ש ר"ש דחומרא אית ביה וכו' לכאו' תמוה דמתחי' אמ"ל לר"י אסיר לך לך אמרין לנזירא ס"ס וכו' ש"מ דהוא חומרא מדרבנן והדר אמר כבעירא לשחיטה מש' דאסור מדאורייתא שהרי אבמ"ה הוא וכן משמע מדדריש תיבת כל דלתכ"ת ותו ק' דלפי"ז יהיה אסור בהנאה ג"כ מלתכ"ת ותו"ק דהוי הפך דידיה אדידיה ובדוחק י"ל דכיון דאמר דאית ביה חומרא כבעירא וכו' אינו אלא חומרא דרבנן בכ"פ הדמיון כבעירא דבעי שחיטה א"נ י"ל כבעירה לשחיטה היינו בן פקועה דניתר בשחיטת אמו ומדרבנן בעי שחיטה מפני הרואים ומ"ש כל לאכללא כולא אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' בבכורות דל"ד בד"ה ומי קניס וכו' עי"ש ודו"ק: ועפ"י קוטב זה אפ"ל מאמז"ל בפ"ב דברכות אמר"י כד הוה מסיים ר"מ ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נח"ר ליוצרו גדל בש"ט ונפטר בש"ט מה"ע ועליו א"ש בח' טוב שם וכו' ע"כ: ולכאורה יל"ד דלמה ר"מ דוקא היה אומר כן ולא בסיום ספר אחר וכבר המפז"ל לדרכם פנו ואענה חלקי גם אני דאפשר לפ' עפי"ה רק נקדים עוד משז"ל בב"ר בבראשית פט"ו וז"ל רחב"ח אמר ראוי היה אדה"ר שלא יטעום טעם מיתה ולמה נקנסה עליו מיתה אלא צפה הקב"ה שנ"נ וחירם מ"ץ עתידין לעשות עצמם אלוהות לפיכך נקנסה עליו מיתה אמ"ל ר"י א"כ יגזור מיתה על הרשעים ולא על הצ' וכו' ע"כ מוכח דלרחב"ח ס"ל דאלמלא לא חטא אדה"ר היה חי וקיים לעולם והוק"ל לר"י דא"כ היה ראוי שלא ימותו הצ"ג אל"ו דהמיתה היא הכרחית לאדם כדי שיזדכך בעפר ועי"ז תזכה נשמתו לעלות לעולם הרוחני כמ"ש רבי' האר"י ז"ל כידוע. וכבר הקדמנו דר"מ ס"ל דם נעכר ונעשה חלב ולא דריש לתכ"ת כל שתיעבתי דאחרים דהיינו ר"מ דרשי ליה בסיפרי לפיסולי המוק' ולדידיה קרא דלא תאכלנו קאי לבב"ח דבר הלמד מענינו וכמ"ש מהריט"א ז"ל וכנז"ל וא"כ ליכא לתא דלתכ"ת אפי' לבב"ח וכ"ש לביטול איסור ברוב היתר ולהכי בתורתו דר"מ כתוב כתנות אור דלדידיה לא חטא אדה"ר וא"כ מוכרח לומר כריו"ח דאמר לרחב"ח דבלאו"ה המיתה הכרחית לצדיק ורשע וז"ש בפ"ב דברכות אמריו"ח דאזיל לטעמיה דס"ל בב"ר דהמיתה הכרחית והיה ריו"ח מביא סייעתא לסברתו מר"מ דכד הוה מסיים ספרא דאיוב דכתיב בגוויה מי יתן טהור מטמא ומניה יליף דחלב לחודיה שרי וחידוש