פני יצחק חלק ו סו

כמשי"ר המעיין. ועל דברי הריב"ש ז"ל הנ"ל שכתב דאי לאו משום דאינו מכוין לבטל האיסור היה הדין נותן לאסור הכלים כנז"ל תמה עליו הפר"ח ז"ל סי' קכ"א הנז' דמאי מייתי ראיה מהגעלה דשאני התם דגלי קרא דמהני יע"ש וכוונתו פשוטה דמקשי לשיטת הריב"ש דלעולם נימא אפי' אם עבר יהא אסור והגעלה שאני דגלי קרא שם דוקא: ולענד"ן דיש לתמוה בהפך מדפריך בסוגיין דחולין הנז' משילוח הקן ומשני דלא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י ליתסר האם באכילה לעולם דהא נעבדה בה עבירה ל"א אפי' שילחה דהא תיעבתי וכו' ע"כ. והשתא אי אמרינן ביטול איסור אפי' דיעבד אסור או מטעם עבירה או משום תיעבתי א"כ מדגלי רחמנא גבי הגעלה דשרי ש"מ דמותר וליכא שום איסורא כמו שילוח הקן דכמי דהתם בעלי חיים אינם מתבטלין אפי' באלף כדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח הי"ב ועיין למרן כ"מ שם ה"נ אי אמרינן אי ביטלו אסור הכל ואינו מתבטל אי משום תועבה אפי' בשוגג ואי משום אי עביד ל"מ במזיד וכיון דאשכחן בענין הגעלה התירה תורה א"כ הוא מותר וכי תימא דמ"ש הריב"ש דהתם אינו מכוין לבטל האיסור כדי לחזור ולאוכלו אלא לנקות. הכלי ולהכשירו א"כ ק' מאי משני בגמ' לא אמרה תורה וכו' אימא דשאני הכא דאינו מכוין לשלח האם כדי שתתבטל ברוב כדי לאוכלה אח"כ אלא כוונתו להנצל מעבירה דניתקו הכ' לעשה ואין ללמוד משם דהאם מותרת בכל אופן ובדוחק י"ל דהתם בש"ס מאי דילפי' הוא זה דהאם מותרת אבל הכא דבעינן למילף שגם לבטל אסור שלא ע"י הגעלה מנל"ן שיהיה מותר ודו"ק דבר הלמד מכל האמור דדין זה דביטול איסור לדעת: רבוותא קמאי ז"ל דס"ל דהוא מדאורייתא מוכרח לומר דילפינן משבת דלאחרים שרי ולדידיה אסור משום קנסא והכי נמי צ"ל לסברת אחרים דבסיפרי אבל למאן דלא דריש היא קדש לר"י הסנדלר וכן מאן דלא ילפי ק"ו משבת ודרשי לא תאכל כל תועבה כר"א עבדינן יוכיח מבכור דממילא שרי ועכ"ז קא דריש לתכ"ת וא"כ תיקשי לן ביטול איסור וצ"ל אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה ולס' הריב"ש מוכח דס"ל דאפי' בדיעבד אסור וכבר פי' דבריו דלאו הלכתא קאמר אלא מביא ראיה ממאן דסברי הכי כיעו"ש: ובקוטב זה אפ"ל דרך דרש כוונת מאמר תמוה וז"ל בתורתו של ר"מ כתוב כתנות אור ע"כ בהק' עוד מ"ש בסיפרי בפ' ראה ע"פ לא תאכלנו לרבות בב"ח והק' מהריט"א ז"ל שם בהליו"ט דמנ"ל לרבות בב"ח מהאי קרא ותי' דס"ל כר"מ דאמר בפ"ק דנדה ד"ט ע"א דלר"מ דם נעכר ונ"ח ויליף לה מדכ' מי יתן טהור וכו' ובפ"ק דמכילתין ד"ו ע"ב אמרינן דהיתר חלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונ"ח ותחילתו היה דם נדה וחייב כרת ועכשיו דנעשה חלב הוא מותר יע"ש. וא"כ ענין בב"ת דבר הלמד מענינו דקרא איירי באזהרת הדם ולזה הזהיר לא תאכלנו דהגם דחלב לחודיה שרי ונפק מאיסור דם מ"מ בתערובת בב"ח לא תאכלנו: עו"כ הרב ז"ל שם דהני תנאי דלא ילפי איסור בב"ח מקרא דלתכ"ת אלא מקראי אחריני הט' משום דלא דרשי כל אשר תיעבתי לך, ה"ה בב"א יעשד"ק. ומינה לענין ביטול איסורין ליכא איסור תועבה וא"כ הנה מבואר דר"מ ס"ל דהיתר חלב חידוש הוא וא"כ קרא דלא תאכלנו דבר הלמד מענינו לרבות בב"ח וכן מצינו דאחרים דפליגי על ר"א בספרי דדרשי קרא דלתכ"ת לפיסולי המוק' ולס' התוס' והמשל"מ ז"ל אחרים לא דרשי מלתכ"ת כי אם לפיה"מ דוקא כמש"ל: והשתא יובן שפיר המד' תמוה הנז' בתורתו של ר"מ וכו' כלו' מכח תורתו דר"מ דס"ל ביטול איסור בין בשוגג בין במזיד ביטלו ה"ה בטל ומותר דהא לדידיה לא דריש כל אשר תיעבתי כנז"ל וא"כ אמאי נענש אדה"ר כיון דלא אכל מעה"ד עד שנתערב בהיתר ברוב כמ"ש המפשז"ל הבי"ד הלקט יוסף ערך אדם אות ח' ע"ש וע"ע בס' ט"ך בדמ"ג ע"ג מ"ש ע"ז ובס' יד המלך בפ' בראשית ובשאר מפז"ל וא"כ בשלמא אי דרשינן לתכ"ת י"ל אפי' בשוגג אסור כמ"ש רש"י בין בעבירה בין שלא בעבירה אסור כבב"ח אבל כיון דלא דריש לתכ"ת א"כ במזיד ליכא אלא קנס חכמים ובזמן עדין לא קנסו ומכח זה אמו"ר בתורתו דר"מ כתוב כתנות אור דידוע משז"ל דקודם שחטא אדה"ר הי"ל כתנות אור ואחר החטא ובזע פורפירא דיליה עשה לו כתנות עור אבל בתורת ר"מ כתוב כתנות אור אפי' אחר כך דלפי האמת ס"ל לר"מ דלא חטא אדה"ר כלל וכמדובר: והגם דבש"ס דע"ז דס"ו אייתי ברייתא דר"י בשם ר"מ דאמר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין וע"ו ת"ל לא תאכל כ"ת מוכח דגם ר"מ דריש לקרא דא דלתכ"ת ומכאן הק' הרב נר מצוה בח"א דע"ז דבסיפרי דרשי אחרים האי קרא לפיה"מ ותי' דהאי אחרים דבסיפרי לאו ר"מ הם יע"ש. וזה סותר לדברינו לעיל וכמובן. אמנם כבר בא חכם הרב שם חדש ז"ל בריש עמוד מאכלות ד"א ע"א הבי"ד הרב נ"מ הנ"ל ודחהו בב' יד"ק וכ' דאחרים דסיפרי היינו ר"מ וס"ל דקרא משתעי בפיה"מ מן הג"ש כדאיתא התם בספרי ומריבוייא דכל מפיק לצירוף עכתד"ק יע"ש ודלא כמ"ש הרב אהלי יצחק ז"ל בחי' לחולין דקט"ו ע"א בד"ה שם נ"מ וכו' דאצטריך לא תאכל לכדדרשי בע"ז דס"ו ע"א לאיסורין שבתורה דמצטרפין זע"ז ובהכי ניחא ליה קו' הרב ע"י ז"ל יע"ש דליתא דהצירוף נפיק מתיבת כל כנז"ל ומעתה הנה מוכח דר"מ ואחרים חד סברא נינהו דלא דרשי עיקר קרא דלתכ"ת לשאר איסורין שבתורה רק לפיה"מ מן הג"ש וכמש"ל ואשאר איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז נפק"ל מתיבת כל דאינהו בלאו"ה אסירי וגילוי מילתא בעלמא שמצטרפין זע"ז. וכן מ"ש התוס' ז"ל שם בד"ה כל הלוקין על לאו זה שכתבו דהיכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון בכל איסורין דבעלמא אי חזינן מהכא דמצטרפי לא חשבינן לאו שבכללות עכ"ל. משמע דאם עיקר האיסור, היה מזה הכתוב אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות אלא דהכא גילוי מילתא הוא ועיקר האיסור מפורש כל חד לחודיה וא"כ א"ש דר"מ היינו אחרים וחד שיטה נינהו ועיין להרמב"ם ז"ל בפ"ד דמאכ"א ובהל' שגגות פ"ו ה"ז דלא פסק להאי ברייתא דר"מ וע"ע להרב שם חדש ז"ל שם: ובזה אפ"ל כוונת מאמרז"ל וז"ל כיון שהראית חוה לאדה"ר דם נדה מיד אכל מעה"ד ע"כ והוא תמוה מאד ולדרכנו יובן דר"ל שחוה הביאה לו ראיה מדם נדה דנמכר ונעשה חלב וא"כ קרא דלא תאכלנו דבר הלמד מענינו לבב"ח ומוכרח לומר דלא דרשינן קרא דלתכ"ת וא"כ אפי' ביטל האיסור במזיד ליכא איסורא לאוכלו כי אם מתורת קנם. וא"כ אם ביטלו ברוב בשוגג מותר גמור ולזה מיד אכל: וזה אפ"ל כוונת רז"ל דשאלו מלה"ש להקב"ה למה קנסת מיתה על אדה"ר אמ"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו' ע"כ ונראה דכוונת מלה"ש לומר דלא דרשי' קרא דלתכ"ת וא"כ בשוגג מותר גמור ובמזיד אינו רק מקנסא וס"ל למלה"ש דהיכא דלא ידע הדין שוגג חשיב וכדס"ל הכי לכמה רבוותא ז"ל כידוע ולכך טענו למה וכו' קנסת דייקא דאפי' במזיד אינו אלא מקנסא ולית