פני יצחק חלק ו סה

מטעם דלא תחסום אסור משום בהמה וכו' יע"ש אפשר דאזלי לטעמייהו דכל היכא דממילא שרי גם בידים מותר אמנם להרמב"ס ורש"י והרא"ם ז"ל דסברי לפלוגי בין ממילא לבין בידים מוכרחים לו' דילפי משבת לפי האמת כמ"ש רש"י ז"ל. אך זוהי שק"ט לדעת ריו"ח הסנדלר דס"ל דמעשה שבת אסורים באכילה א"כ מהיכן יליף היתר ביטול איסור לאחרים למ"ד א"כ ביטול הוא מדאו' וכעין זה כתב מהרש"א ז"ל בחולין שם בד"ה היא קדש דלר"י הסנדלר חורש וחוסם ליתסרו דלא אתו בק"ו דהרי מעשה שבת גופייהו אסורים אבל לגי' התוס' שם השתא לגבוה שרי ניחא אבל ביטול איסור דלאו בע"ח נינהו לא אתו מק"ו דהשתא לגבוה כמ"ש התוס' ז"ל שם. ובס' הרב א"ד ז"ל בחי' שם כתב ע"ד מהרש"א הלכך אצט' קדש כדי למעט דוקא שבת אסורה משא"כ חורש וכו' עי"ש ודבריו תמוהים דאדרבא נימא איפכא כתב קדש לאוסרו באכילה ובמזיד דוקא משא"כ חורש בין בשוגג ובין בהנאה נמי אסור מקרא דלתכ"ת:: עוד תי' שם דגם ר"י הסנדלר דריש קדש היא בדרך מיעוט דוקא שבת הא חורש מותר יע"ש ולהאי תי' י"ל בדוחק דאי כוונת הכ' לאשמועינן הא בחורש אסור אפי' בהנאה למ"ל מיעוטא דהיא הרי בלאו"ה קי"ל לחומרא מקישינן ולא לקולא אל"ו מ"ד היא א אלא ללמדנו דהא בעלמא מותר לגמרי אכן יש לדחות כמש"ל דחורש סברא הוא לקולא מקישינן דאין הזרעים גופייהו בעבירה אלא השור והחמור וא"כ נימא דתיבת היא באה למעט חורש דאסור אפי' בהנאה וא"כ אין זו ראיה. והנלע"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל דחורש וחוסם הזרעים והדישה נפקי בק"ו מכלאים ואותו ואת בנו דאפי' אינהו גופייהו האיסור כמ"ש רש"י ז"ל אפי"ה מותרים כ"ש הני דלאו אינהו גופייהו וק"ל וא"כ לענין היתר ביטול איסור לאחרים דמק"ו דהשתא לגבוה וכו' לא אתו דלאו בע"ח נינהו וגם מק"ו דשבת לא אתו דאפשר לדמותם יותר לבב"ח. וכה"ג יש לחקור דפ"ד דשביעית גבי מתני' דהתם דילפי' מינה בש"ס דבכורות דל"ד ע"ב גבי בכור דלא קנסו בנו אחריו. והתוס' ז"ל שם בד"ה הטיבה וכו' מספק"ל אי חרישה מדרבנן או דאורייתא יעו"ש. ומדברי הרמב"ם דריש הל' שמטה משמע דאע"ג דאינו לוקה על החרישה אבל מ"מ ביטל מ"ע כ"ן מדבריו ושם בפ"ד ה"א כתב שדה שנטייבה בשבי' וצמחה פירותיה מותרים וציין עלה מרן בכ"מ בת"כ והיתה שבת הארץ מהשבות אתה אוכל ואא"א מן השמור יע"ש והק"א ז"ל בפ' בהר דרל"ז ע"ד כתב דלא בא הכ' אלא לאסור לנו שלא נשמור פי' שלא נעבוד עכ"ל מוכח מדבריו דמן הכתוב לא אתפרש בהדיא להיתרא אלא מסתמא כיון דלא בא הכ' אלא ללמד שלא נעבוד והתוס' בגטין דמ"ד ע"ב כתבו משם ר"ח דחרש בה חרישה יתירתא דהוי מדאורייתא יע"ש. ומאחר דלא בא הכ' אלא ללמד שלא נעבוד א"כ מנל"ן לאסור את שכבר עבר כפי מ"ש הק"א ז"ל הנ"ל. והשתא יש לחקור דנימא יהיה אסור מלתא דלא תאכל כ"ת והן הספיחין שיצאו מאליהן אחר החרישה' יהיו אסורין והן לקנוס בנו ואחרים שלא יזרעו על אותה חרישה ועיקר החקירה לשיטת התוס' ז"ל שפי' בסוגיין דחולין שם בד"ה חורש דהזרעים והדישה בשור וחמור לא ליתסרו דחורש משום הבהמה עצמה ואפי' בלא חרישה בכלאים לוקה השתא הכא בחרישה בשביעית החרישה בקרקע הוא האיסור וליתסר משום לאו דלתכ"ת אבל לרש"י ז"ל אפ' דאתיא משבת בק"ו. שבתי וראיתי דגם לס' התוס' י"ל לטעמייהו דמדחזינן דהתיר רחמנא ספיחי שביעית א"כ ליכא בהו לתא דלתכ"ת כמש"ל לענין ביטול איסור וס"ל אפי' לר"א קרא אסמכתא בעלמא דאלת"ה נימא צורם אוזן בכור לר"א יוכיח וכמש"ל: עי"ל לשיטת התוס' ז"ל דה"נ בשביעית לא צריך קרא להתיר דדמי למ"ש גבי חורש וחוסם כמ"ש הרב נחמד למראה ז"ל ח"א ע"ד הירוש' בדקי"ח ע"ב משם מהרי"ק ז"ל דמחלק בין ההיא דנטיעה לחרישה והוא דהתם אין ההנאה והפירות ממה שעשה אביו אלא ממה שהוא זורע ואין לאסור עליו שלא יזרענה משום שחרשה אביו אבל כאן ההנאה עצמה והפירות הם מנטיעות איסור באים ולכך חייב לעקור האיסור יע"ש. ולכאורה י"ל עפ"י חילוק זה דכיון דהזריעה מילתא באנפי נפשה היא א"כ אפי' דעבד איסור בחרישה מותר לזורעה וליכא לאו דלתכ"ת: ברם הרואה יראה דחילוק מהרי"ק ז"ל אינו מוסכם וכבר בא חכם גבר בעז מני"ר הרב נחמד למראה ז"ל דאייתי לן האי חילוקא דמהרי"ק ז"ל שם ודחה דבריו מג' סוגיות דש"ס יעש"ב גם בספרו הבהיר מעשה אברהם יו"ד סי' מ"ד ד"ק ע"ב וע"ג כתב משם מהרש"ח ז"ל הגם התוס' ז"ל בחולין לא ס"ל כחי' מהרי"ק ז"ל יעש"ב. וא"כ חקירתנו הנז"ל הדרא לדוכתה וכמובן: ועוד זאת יש לחקור גבי העושה מלאכה בחול המועד להרמב"ן ודעימיה דס"ל שהוא דאורייתא עיין בס' ארעא דרבנן אות רנ"ה ובעין זוכר שם אמאי לא אסרו ליהנות מאותה מלאכה משום דכל שתיעבתי וכו' דכעין קו' אלו הק' הרב מגילת, ספר לאוין ד"ע ע"א דיאסרו גזל ורבית ואונאה דהא תיעבתי לך הוא יע"ש גם הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י סקי"ג כתב דהנזרע בנחל איתן אסור דנפק"ל מכל שתיעבתי יע"ש. וא"כ גם העושה מלאכה בחוה"מ תהיה אסורה מכל שתיעבתי. אשר מכ"ז יש להוכיח כד' התוס' ז"ל דכל דממילא שרי ה אפי' בידים דאלת"ה לא הי"ל להש"ס לסתום והול"ל דיפילינן משבת כמו חורש וחוסם והגם די"ל דחדא מנייהו נקט מ"מ לד' התוס' ניחא טפי דכל אלו אינם דומין כלל ובהכי א"ש מ"ש הרב משל"מ ז"ל בפ"ד דבכורות הנז' שהקיפו להרא"ם ז"ל בהלכות כתנורו ש"ע שם דר"ל כמה פרטים יש שלא חקרו בהם וסתמייהו נראה הטעם בהם מצד עצמם דכיון דממילא שרי ה"ה בידים וה"ה נמי לד' רש"י דיליף משבת ולר"י הסנדלר ליכא ילפותא ככל הני דכתיבנא: וכפי האמור נתבארו דברי מרן כ"מ ז"ל שבפט"ו דמאכ"א שכתב דילפי' משבת והוינן בה לעיל אך השתא א"ש דרבינו ז"ל לית ליה כס' התוס' ז"ל שהרי בפיסולי המוק' חילק בין מאליו לעל ידי אדם וה"נ לדעתו לר"א דבסיפרי לבכור וה"נ לרש"י והרא"ם ז"ל ומוכרח לומר דכל הני אליבא דר' יאודה דלאחרים שרי וכולהו ילפי משבת וכמובן: והרב נח"ל ז"ל שם הק' משם הרב מטה אפרים ז"ל דמאי שנא חמץ דקנסו בנו ואחרים משאר איסורי קנס ותי' דשאני חמץ כדי שלא יעבור לשנה הבאה בב"י וחייב מלקות משא"כ בביטול איסור דליכא מלקות ובזה תי' הוא ז"ל קו' מהריט"א ז"ל על הר"ן ז"ל יעש"ב. ואחהמ"ר מכבודם התי' הנז' לא הונח לי שהרי עיקר מאי דיליף הרמב"ם ז"ל לביטול איסורין הוא מדין מעשה שבת כמ"ש מרן ז"ל בכ"מ וכנז"ל ובמעשה שבת קי"ל דאפי' במזיד דסמוך למחלליה שרי לאחריני גם על חילוק הגאון נוב"י ז"ל שהביאו הנח"ל ז"ל שם איכא למיפרך משבת דמעשה שבת אסורין לו לעולם ואפי"ה שרי לאחריני. גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דשאני גבי בכור דאינו לוקה כבר דחה דבריו הרב מהרש"ח ז"ל בס' מעשה אברהם שם ושפיר קאמר מר בדחייתו