פני יצחק חלק ו סד

המשל"מ ז"ל ולכן לא עמד בזה כמצטרך. ולעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אכתי צ"ת והא ודאי דמצא עזר לדבריו ואנחנו לא נדע שורש לדבריו ז"ל ומ"ש מהריט"א ז"ל שם דקמ"א ע"ג משם הבנ"י ז"ל לחלק מזמן בהמ"ק לזה"ז ודחה ד"ק הדין עמו כמשי"ר המעיין ועפי"ה נבא לבאר משה"ק התוס' ז"ל בחולין שם בד"ה חורש על רש"י שכ' דבב"ח ל"א האי ק"ו דמסתבר דכל שתיעבתי קאי אבב"ח דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה וילפינן משבת והק' התוס' דאמאי לא יחשב בישול שבת תועבה גופה כמו הבישול דבב"ח וכתב הרא"ם ז"ל ע"ז דמודה רש"י דבישול שבת נמי הוא גוף התועבה אלא דרחמנא שרייה לגבי שבת וכו' ע"כ: ולענד"ן דכוונת התוס' ז"ל דהנה רש"י הק' אמאי לא ילפינן בב"ח משבת ותי' דבישול שבת לאו האיסור גופיה וכו' וע"ז הק' התוס' דבישול שבת נמי הוא תועבה גופיה ור"ל דהדרא קו' רש"י לדוכתה דאמאי לא נילף גם בב"ח משבת ולא עלה ע"ד התוס' דבישול שבת ליתסר כיון דכ' קדש היא וע"ז כתב הרא"ם ז"ל לתרץ קו' התוס' דמסתברא דבב"ח אסריה רח' מקרא דלתכ"ת כל שתיעבתי דאליבא דרב אשי האי קרא לבב"ח הוא דאתא וגבי בישול שבת שרייה רח' ממיעוטא דהיא וא"ת חורש בשו"ח נילף מבב"ח דכל היכא דאיכא למילף ולהקיש בדאורייתא לחומרא מקישינן ולא לקולא לז"א דהא ליתא. דשאני חורש דלאו הוא תועבה גופה וע"ע בתוס' חולין דק"א ע"ב בד"ה שבת וכו' שכתבו דלא ילפינן מבב"ח משום דחידוש הוא יע"ש. וא"כ יש ללמוד משבת יותר וע"ע בס' תוע"ר גאטיניו מ"ש בזה ונלע"ד כדכתי' בעניותין ולזה כיון הרא"ם ז"ל. ובהכי א"ש מ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגייא בד"ה לא אמרה תורה וכו' דהוה מצ"ל דכולהו ילפי משבת וכו' ולכאורה ק' דהוא סותר הקודם מש"ל אך עפי"ה הנה נכון דודאי מודה רש"י דבישול שבת גופיה אסיר ואפי"ה הא מיעטיה קרא אלא דבתחי' הסוגייא הוה ס"ד דרש"י דנילף לחומרא ולזה כתב דחורש בשו"ח יותר סברא דנילף לקולא ושוב נרגש מכלאי זרעים דאינהו גופייהו תועבה ותי' וא"כ השתא דמצינו דבר דאפי' איהו גופיה כגון כלאים שרייה רחמנא ודאי מקישינן לקולא דלא ראי שבת כראי זרעים וכו' וילפי' לקולא משבת ולא היה צריך יכו' ואפי"ה יותר ניחא ליה להביא כל דבר מגופיה ודו"ק: ודרך אגב ראיתי לעמוד עוד במ"ש התוס' שם באותו דיבור וז"ל וא"ת למ"ל קרא דאלה תפ"ל וכו' עכ"ל ועיין במהרש"א ובמע"ח ז"ל והזר"א ז"ל שם כתב מסברא דנפשיה כד' הח"ה בהרחבה יותר יעו"ש. ולי אני הדל י"ל בדרך חורפא וידוקדק בדבריהם במ"ש ברובע דבמיתה עי"ש ונלע"ד כוונת ד"ק ז"ל דלמ"ל קרא דמן הבהמה להוציא הרובע הרי אסור הכל אפי' להדיוט משום לתא דלא תאכל כ"ת ומדהוציא רובע ממילא מוכח דלא דרשינן קרא דלתכ"ת להכי וממילא מותר וא"כ למ"ל קרא דאלה וא"ת דאפי"ה אמרינן דדוקא להדיוט מותר אבל מ"מ אסור לגבוה דמ"מ מצינו דלגבי גבוה איקרי תועבה מדכ' לא תזבח וכו' כי תועבת וילפי' בג"ש כדדרשי בספרי וכמש"ל וה"נ דרשינן לענין מטיל מום וכמו שכן הוא לפי האמת דעת הרמב"ם כנז"ל וא"כ כל קדשים שנעבדה בהם עבירה יהיו אסורין כרובע בעד אחד דאינו במיתה דאי בב' עדים דחייב מיתה בלאו"ה אסור דנפק"ל ממשקה ישראל כדכ' התוס' בתמורה דכ"ח בד"ה טול וכו' יע"ש וא"כ ה"ה כל קדשים שנעבדה בהם עבירה לכך אצט' אלה להתירם מ"מ נילף חורש וחוסם וכו' להדיוט שרי וליכא לתא דלתכ"ת מרובע בשני עדים דשרי להדיוט קודם שנגמר דינו דלמה אצט' קרא דממשקה ישראל לאוסרו לגבוה הרי הכל אסור לגבוה אלא ודאי דהתם להתיר קודם שנגמר דינו ועי"ש בתוס' ז"ל וא"כ ליכא לתא דלתכ"ת להדיוט וא"כ אייתר מן הבהמה דלא אצט' להדיוט דילפינן מק"ו דנרבע בב' עדים כנז"ל אלא ודאי להוציא את הרובע ואתא להתיר חורש וחוסם אפי' לגבוה וא"כ למ"ל קרא דאלה ותירצו אי לאו אלה הו"א כל קדשים שנעבדה בהם עבירה בפי' הוא אסור לגבוה מדכ' מן הבקר למעט נעבד וה"ה שאר קדשים דלא ראי זה וכו' הצד השוה שבהם שנעבדה בהם עבירה ולא הוה מפלגינן בהו מסברא ותלתא קראי צריכי ממשקה ישר' להתיר להדיוט וכדי דלא תימא מותר הכל לגבוה דהכי משמע ממשקה ישראל יקריב לגבוה קמל"ן מן הבהמה לאסור הרובע לגבוה וכדי דלא תימא שאר קדשים מותרים קמל"ן מן הבקר לאוסרן ומ"ש ממשקה ישראל דוקא לענין שלא נגמר דינו אבל אם נגמר אסור הכל לגבוה מקראי דמן הבהמה ומן הבקר דדוקא הני מומין אסורים לגבוה ולא קדשים שנעבדה בהם עבירה דהכל מותרים לגבוה חוץ מהני דאימעיטו בפי' כמו נרבע ונעבד אבל השאר מותרים ודו"ק: אך את זה יש לחקור לדעת רוב הראשונים ז"ל דס"ל דהא דקי"ל אין מבטלים איסור לכתחי' הוא מדאורייתא א"כ אמאי לא יהיה אסור גם לאחרים ואפי' שלא בעבירה כגון ע"י קטן מלתא דלתכ"ת וכי תימא משום דגלי קרא דאם נתערב ברוב ממילא שרי כדאיתא בזבחים דע"ב ופירש"י מדכ' אחר"ל יע"ש זה אינו דבכור לר"א דבספרי יוכיח וגם פיסולי המוק' לד' הרמב"ם יוכיחו דממילא שרי וע"י אדם אסירי: אשר עפי"ז י"ל מ"ש הריב"ש סי' שמ"ט והבי"ד מור"ם יו"ד סי' קכ"א על המשימין חלב בין הנסרים בקנקנים של עץ בסדקין שכ' הריב"ש שם וז"ל ועוד דהיין הנוגע בחלב ה"ה מתבטל וכו' ואין זה כמבטל איסור לכתחי' כיון שאין כוונתו לבטל האיסור וליהנות ממנו אלא כוונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו וראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן ובודאי בבת יומא דיבר הכ' למאן דס"ל נטל"פ מותר וא"כ למ"ד איסור ביטול האסורין מדאורייתא מה הועילה ההגעלה והלא אפי' היה במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל וכו' אלא שאין זה מבטל איסור כיון שאין כוונתו וכו' ע"כ והק' עליו הפר"ח ז"ל דגם למ"ד מדאורייתא מ"מ אם כבר ביטלו מבוטל מדאו' ולא אסרוהו אלא משום קנסא והטעם כיון דממילא אשכחן דשרי גם בידים שרי ע"כ. ולפי האמור אין זו ראיה וכוונת הריב"ש פשוטה דמ"ש למ"ד איסור ביטול מדאו' ר"ל אפי' עבר וביטל בידים כגון בכור לר"א ופיסולי המוק' לס' אחרים דבספרי. ועוד דלפי האמת אמאי לא יהיה אסור אפי' בדיעבד כנז"ל ולזה י"ל כמש"ל בס"ד ומ"מ כיון דיש לאיזה תנאים דלפי סברתם וטעמם אסור אפי' בדיעבד דגם דלית הל' כוותייהו מ"מ מה יענו מענין הגעלה ומהם נקח לדידן להכריח דכל שאין מתכוין לבטל האיסור לא מיקרי מבטל וע"ע להרב עה"ש שם שהביא מח' הראשו' ז"ל באיסור הבלוע בכלי אי שרי לבטלו או"ד דהוא כמו איסור בעין ואסור לבטלו מדאו' עש"ב. ועמ"ש אני עני בכלל זה בסה"ק פנ"י ח"ד במע' א' אות ט' יע"ש: ולעיקר חקירתנו זו הנ"ל י"ל לפי מ"ש רש"י ז"ל בסוף הסוגייא דחולין הנז' שם דכולהו נפקי אחר האמת משבת בק"ו כמש"ל: איברא לד' התוס' ז"ל דהתם בד"ה חורש וכו' דלא ס"ל ק"ו שכתבו דהזרעים והדישה לא מתסרי