פני יצחק חלק ו סג

ואי ס"ל דהוא דרשה גמורה א"כ פסק כאחרים וא"כ ק' במה נחה דעתו מן התוס' יותר מד' הרמב"ם ולא עוד אלא שהרא"ם ז"ל כתב בפי' דרבינו פסק כאחרים: והרב ספרי דבי רב בדרי"ח כתב ע"ד וז"ל אחהמ"ר שרבי' פ' כאחרים ע"כ ולא נתעורר עוד עולם שהבי"ד התוס' והרא"ם ז"ל ועדיין לחלוחית הדיו קיימת: והנלע"ד ליישב דעת עליונים למע' בהקדים להבין מ"ש בספרי פ' ראה וז"ל לא תאכל כ"ת רא"א מנין לצורם אוזן בכור ואכל ממנה עובר בל"ת ת"ל ל"ת כ"ת אחרים אומרים בפיסולי המוק' הכ' מדבר וכו' ע"כ וכדי להבין במאי פליגי ר"א ואחרים נקדים מ"ד תו התם בספרי בפ' שופטים ע"פ לא תזבח וכו' על מום עובר בל"ת ולא השוחט בדרום כך היא הגי' הנכונה ועמ"ש הרב ספרי דב"ר דרל"ו ע"ג וסיים הספרי עלה יכול המקדים קדשים זל"ז וכו' ואין מק"ק זל"ז עובר בל"ת אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תם ונעשה ב"מ נולד במום מנין ת"ל כל דבר רע מנין בעל גרב יבלת וחזזית ת"ל כל ד"ר מנין לחולה וזקן ומזוהם ת"ל שור ושה כד"ר ומנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקו' שעובר בל"ת ת"ל כל דב"ר שתלוי בדבר ומנין לרובע ונרבע מוקצה ונעבד ת"ל תועבת ה' ומנין לאתנן מחיר וכלאים טריפה ויוצא דופן ת"ל כי תועבת וכו' ע"כ: והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א דאיסורי מזבח ה"ד כתב דעיקר דלא תזבח אתא למום עובר וחזזית וגרב לח דאכולהו עוברין בל"ת וכולהו נק' מום עובר כמ"ש בפ"ב שם ה"ז יעו"ש ואכולהו לקי ועל חטאת ששחטה בדרום לא לקי עלה ועיין הטעם בס' דבי רב שם וכ"ש המקדים קדשים זל"ז דלא לקי אפי' לרבנן יע"ש וכן בעל מום מעיקרו נראה דלקי עליה מדסתם הרמב"ם ז"ל וכתב השוחט בע"מ לשם קרבן לוקה ולא חילק ובמקדיש דקדק וכ' שנפל בו מום ועיין במ"ע ובכ"מ שם ובעל גרב וכו' היינו מום עובר הנז' וקדשים ששחטן בחוץ היינו שחישב עליו וז"ש ברפח"י דפהמו"ק דלא לקי אמחשבה וכמ"ש בזבחים דכ"ט ועי"ש בס' דבי רב וחולה וכו' ורובע וכו' כולם אינם נק' מום קבוע ולא נפדין אלא צריך שימתינו להם עד שיפול בהם מום קבוע ואם שחטן והקריבם לא לקי כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ה"ז ועיין במרן כ"מ שם ואתנן וכו' לוקה מכח לאו אחר דלא תביא אתנן ממילא ילפינן דקרא אתא לאשמועינן למקריב בע"מ עובר וכ"ש בע"מ קבוע דכתוב בהדיא ואפי' נולד בו וכן נכלל בזה כל הני שאין מומן קבוע אלא כיון דלא אתפרש להדיא לא לקי עלייהו חוץ מאתנן דכתיב בהדיא וכן למחשב נמי אלא דאנן קי"ל דאין לוקין על לאו שאב"מ וכן השאר שהם לאו שבכללות כמבואר במרן כ"מ שם וע"ע בספרי פ' ראה ע"פ כל הבכור ובר"פ מומין דל"ג למ"ל דכתיבי כל הנך בבכור ובמוק' ובאדם יע"ש. ועי"ש בתוס' דבתר דגלי קרא ילפי' הני מהני וע"ע להרמב"ם פ"ב דבכורות נמצא דגם בכור אם הקריבו במום עובר לוקה חוץ מהנך דגם בקדשים לא לקי והשתא לאחרים ילפי בג"ש לכל הני שפסולים למזבח ולכלל הדיוט לא באו כגון שאין בהם מום קבוע ממש בין שנפסל ע"י מחשבה בין ע"י מעשה כגון רובע בין שנפל בו מום עובר שנפסל לקרבן ולהדיוט לא בא כל אלו האוכל מהם כזית לוקה וז"ש הרמב"ם בפי"ח מה' פיה"מ ה"ג וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כ"ת מפי השמועה למדו שאין הכ' מדבר אלא בפיה"מ עכ"ל ומזה אנו למדין דמ"ש רבינו פיה"מ ר"ל שנפסלו ועדיין לא באו לכלל הדיוט עד שיפול בהם מום קבוע ואז אם קדשים יפדו ויאכלו במומן ואם בכור יאכל לכהנים ולשון פיה"מ דקאמרי אחרים בספרי לאו דוקא דכולהו אתרבו למנין ומ"ש בהל' בכורות פ"א הט"ז כהן שאכל כזית מבכור תמים לוקה ההיא מיירי אפי' הקריבו ואכלו חוץ לחומה אבל לא הקריבו מהכא נפקא ועיין בפי"א מה' מעה"ק דין ה' ודין ו' ובש"ס מכות בדי"ז וי"ח ולענין קדשים דבעו פדייה הוא מ"ע עיין בפ"א דאיסורי מזבח היו"ד ולענין אם אכל בלא פדייה לא נתבאר בדברי רבינו ונראה דאינו לוקה מאחר דביטל מ"ע ובדיעבד אם פדה אפי' שוה מנה בפרוטה ה"ז פדוי כמ"ש בפ"ז דערכין: וא"כ מוכח מכאן דבכור ושאר קדשים ישוו בשיעורייהו בלאו זה בכל כל ואע"ג דחזינן איזו קולא בבכור הנה אמת דיש בזה מה שאין בזה וע"ע בס' הליו"ט דקל"ב כמה חומרות בבכור יותר מקדשים ובא הכתוב ולימד על שניהם דבחדא מחתא נינהו חוץ ממאי דפריש בהו להדיא כגון פדיון וכתבו התוס' ז"ל בבכורות דמ"ג דכולהו ילפי מהדדי דבתר דגלי גלי יע"ש: ומעתה נראה דזהו שהיה סובר הרא"ם ז"ל מעיק' דהרמב"ם כיון שפסק בהל' פה"מ דקדשים שהוטל בהם מום וכו' והיינו כר"א דהכי דריש להאי קרא גבי בכור וה"ה לשאר פיה"מ ולזה הוק"ל מפ"ב דבכו' דפסק שהוא קנסא הגם דהכי איתא בש"ס דילן בבכו' דל"ד מ"מ כיון דדעתו לפסוק כר"א ק"ל טובא וע"ז תי' דפסק כאחרים ור"ל דאחרים ור"א דבספרי בהא נמי פליגי דלאחרים מלבד דדרשי ליה בפיה"פ הכ' מדבר תו מרבי מהאי קרא לשאר פיה"מ לענין הטלת מום אבל לא איתברר טעמא דאחרים בהדיא ולזה כתב הרא"ם ז"ל בלשון ושמא ולא החליט הענין ולזה ג"כ לא השיג בכח מדידהו דכתבו התם בפיסולי המוק' ורבנן ס"ל כאחרים והיה לו להק' עליהם בכח שגם בפיה"מ יש חילוק בין ממילא להוטל בידים משום דכבר ידע הרא"ם ז"ל דכוונתם לו' דאיירי בפה"מ ואפי' במומין שנפלו מאליהם בין ע"י מחשבה בין במעשה דכולהו שוו בענין זה ואפי' הבכור והט' כמ"ש דפסולים לגבוה ולא הותרו עדיין להדיוט ולכך הק' עליהם הרא"ם ז"ל מכח הסברא דיכולים אנו לחלק בין מום הנעשה מאליו להנעשה בידים אחר שראה סברא זו ברש"י והרמב"ם ז"ל שחילקו כן והפר"ח ז"ל מחמת דלא זכר מ"ד הרמב"ם שבפי"ח מה' פיה"מ הנז"ל לכן כתב עליו מ"ש: ועפי"ז הנה נתבאר כוונת המשל"מ ז"ל שכ' שזהו סבר ר"א וכו' והדין עמו שהוא ז"ל כבר עמד על שורשן של דברים שבספרי וידע ברוח מבינתו דס' אחרי לאו לענין זה אמורה והשוו בה בין הבכור בין שאר קדשים ומ"ש הרמב"ם בפי"ח בתר הכי דפיה"מ ה"ה וכן קדשים שהוטל בהם מום וכו' ההיא סברת ר"א דדריש שם הכי ובכור דנקט ר"א לאו"ד אלא ה"ה לשאר קדשים אלא דפלוגתייהו היא דר"א דריש לצורם בין בבכור בין בשאר המוקדשין דכולהו דין אחד להם לענין זה ואחרים אוקמוהו לקרא בפיה"מ ר"ל שנפסלו ע"י איזה סיבה כנז"ל ורבינו ז"ל דפ' גם ההיא דר"א א"כ ק"ט ואם דעתו לומר דס"ל כאחרים ולאחרים גם לענין צורם במוקדשין איירי ופליגי עליה דר"א בבכור לענין זה דוקא מנ"ל לחלק בדין זה יותר מן השאר ומהיכן יליף הא ומעתה יתבאר דמ"ש מהריט"א ז"ל שם לחלק בין בכור לשאר פיה"מ מן הסברא הגם דחזיתיה למר שכ' קרוב למ"ש אני עני דאחרים למדו מן הג"ש למחשבה וכו' עש"ב מ"מ אני עני הארכתי בשורשן של דברים ומתוך דברי נתבאר יפה דאין לחלק כלל מן הסברא אחר שהושוו לכל דבר ויש בזה מה שאין בזה הצד השוה שבשניהם כל שזה לוקה זה לוקה ומהריט"א ז"ל לא נזכר מ"ד