פני יצחק חלק ו סב

אלא דלענד"ן דבריו דחוקים טובא דמ"מ לא הי"ל להתוס' לסתום כולי האי ולא עוד אלא דצ"ל דהכא קרי תועבה לעושה העבירה והכא לגוף הדבר הנעשה וזה דוחק עצום כי בכל מקום גוף הדבר הנעשה תועבה מיקרי ומסתמיות דברי התוס' דחולין ובכורות ותמורה מוכח איפכא דכל היכא דדרשי לא תאכל כ"ת סברי כוותיה דרשינן בין בעבירה בין וכו' אבל בבכור דשרייה רחמנא אדרבא שרי אפי' בידים בעבירה וההכרח לזה דלכאורה יקשה אליבא דרבא דס"ל אי עביד ל"מ א"כ אמאי איצט' קרא דל"ת כל תועבה לבכור לר"א דבספרי ולפסולי המוק'' לרבנן דהתם וכי תימא דהוה ס"ד מדהומם מאליו מותר ה"נ בידים וכמ"ש התוס' בבכורות ובתמורה הלא עליה אני דן דנימא דוקא מאליו אבל בידים קנסיה רחמנא דכל מילתא דאמר"ח ל"ת א"ע ל"מ והתם ודאי משום דעבר אמימרא דרח' וכקו' הרא"ם ז"ל אל"ו מוכרח כדפרש"י ז"ל דמשום כל תועבה אפי' שלא בעבירה ומאי דנקט ר"א הצורם הוא לאו דוקא ופי' אחד הצורם יהיה מי שיהיה אפי' קטן ואינו יכו"ל אוזן בכור שנצרם דמשמע נצרם מאליו וליתא לכך אמר הצורם וה"ה דהיה יכו"ל שהוטל בו מום כמ"ש הרמב"ם בה' בכורות יע"ש: עוד יש להכריח משבת גופיה שכ' הרמב"ם ז"ל בהל' שבת בפ"ג ה"א דכשתיעשה המלאכה מאליה בשבת וכו' התירו לכתחי' יע"ש ולכאו' ק' דנימא היא קדש ואין מעק' היינו מעשה שבת מאליהן וקרא דלא תאכל כ"ת אהני לאסור העושה בידים: איברא דזה פשוט דהתם פשיטא דלא מיקרי מעשה שבת כיון דהתחיל מקודם שבת אכן אכתי י"ל דקרא דקדש היא לשלא בעבירה וקרא דלא תכ"ת איירי בעובר אבל אי אמרינן גם מיעט לשלא בעבירה ממילא ליכא לאו דלתכ"ת דכל אשר תיעבתי הוא אפי' לשלא בעבירה ובדליכא כל תועבה בשלא בעבירה ה"ה דליכא גם בעבירה: אמנם יש לדחות דהתם בב"ק דע"ט אמרי' יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה במזיד אמ"ל ולא בשוגג משמע מאי דמיעט רחמנא במזיד איירי דסמוך למחלליה. והשתא מש"ל דאמאי צריך קרא דלתכ"ת לרבא דס"ל א"ע ל"מ י"ל דאצט' קרא דלתכ"ת לאסור גם בהנאה דאי מהתם לא היה אסור רק באכילה. אלא דממ"ק בכלאי זרעים שהק' בגמ' שם דליתסרו וכו' ומשני מדאסר כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאכתי ק' דנימא דאסר רחמנא אפי' שלא בעבירה מכלל דלהדיוט שרי שלא בעבירה אבל בעבירה אסיר ואילו לא כתב רחמנא איסור לגבוה הי"א הכל אסור אפי' להדיוט ואפי' שלא בעבירה השתא דכ' רחמנא איסור לגבוה כדי למעט דלהדיוט בעבירה דוקא אסור אלא ודאי כיון דמשמעות תועבה גוף הדבר העשוי בין בעבירה בין שלא בעבירה ומדנתמעט א"כ לאו תועבה הוא ונתמעט לגמרי: שו"ר בס' הרב מגילת ספר לאוין דס"ט ע"ד ובד"ע שהניח קו' זו בצ"ע יע"ש. ומרן מהריט"א ז"ל בהליו"ט בדק"מ ע"א אייתי דברי התוס' דבבכורות בד"ה ומי קניס וכו' הנז"ל שכתבו בסתם ויש לחלק ולא ביארו לנו החילוק ומה הוא דאמר דכוונתם לחלק דשאני מטיל מום בבכור משום דאתי מק"ו דקדשים שנעבדה בהם עבירה ואזלי לשטתייהו דגרסי בחולין השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעייא כמ"ש בד"ה חורש וכו' דקדשים שנעבדה בהם עבירה נתמעטו מקרא דמיד ב"ן לא תקריבו את אלה אלה א"א מקריב אבל וכו' ומטיל מום בבכור דכוותייהו נמי נתמעטו מהתם דכיון דלגבי הדיוט בעל מום מותר אין לאסור משום דנעשה בעבירה שהרי לגבוה אין האיסור משום שבא בעבירה אלא משום המום גופיה ואפי' ממילא א"כ הנעשה בעבירה מותר להדיוט דהשתא לגבוה שרי וכו' ומ"ש התוס' שם בד"ה כל אשר וכו' ותי' דשרי רחמנא וכו' לא הוצרכו לזה אלא לגי' רש"י אבל לגירסתם בלאו"ה י"ל עפי"ה והן אמת אפי' לגי' רש"י אפ"ל כן דבכור אתי בק"ו וכו' אלא דלרש"י סוגיין דהכא לא איירי דליתסרו וכו' אלא הזרעים ולא אתו מהאי ק"ו דאינם בע"ח וכו' עכתד"ק עש"ב. והרואה יראה דגם לפירושו אכתי ק' אם עיקר הטעם בבכור משום דאתי בק"ו דאין המום גורם אלא העבירה ואתיא בק"ו ולכך הוא דלא דרשינן לא תאכל כ"ת גבי בכור א"כ קדשים יוכיחו ואי שאני לן מקדשים שנעבדה בהם עבירה דהכא בקדשים שהוממו ניכר יותר העבירה בגוף הקרבן ע"ד שכ' התוס' שם בד"ה חורש וכו' בסו"ד יע"ש א"כ גבי בכור נמי נימא הכי וע"ק על סתמיות התוס' ז"ל שהרי ר"א דרש בספרי וצ"ל דבכור ניכר יותר כנז"ל וכל קו' הרא"ם ז"ל בדוכתייהו קיימי: אמנם דא עקא מ"ש הרב ז"ל דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא לגי' רש"י דק"ט דלפי האמת אי לאו תירוצם שתי' דשרי רחמנא כצבי וכאייל קושייתם חזקה דליכא למילף בכור מק"ו מקדשים שנעבדה בהם עבירה כגון חורש וחוסם וכיוצא דלגבוה שרי אע"ג דבכור נמי בע"ח נינהו דאנא אמינא שהמום הוא שגרם להם ואפי' לגבוה אסירי מה"ט וה"ה להדיוט שאין העבירה גורמת אלא המום מה תאמר שהרי קדשים שהוממו מאליהן מותרים להדיוט ומזה יש להוכיח שאין המום גורם אלא העבירה והכא בעבירה אפי' לגבוה שרי אי לאו שיש בהם דאפי' מאליו הוא אסור לגבוה ומכיון דלהדיוט שרי מאליו מהכא ש"מ שהעבירה היא הגורמת וא"כ אתי בק"ו דהשתא לגבוה קדשים שנעבדה בהם עבירה שרו כ"ש להדיוט א"כ זהו מה שתי' התוס' ז"ל דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו מאליהן אין המום הוא המתועב עד שיאסר להדיוט אלא העבירה והעבירה שרי אפי' לגבוה ומכ"ש להדיוט הרי דצריכים אנחנו למודעי אפי' לפי גירסתם וכ"ש למ"ש מהריט"א ז"ל דאפי' לרש"י נפק"ל נמי בע"ח מהך ק"ו ואיך יתכן לו' דלשיטת התוס' אין הם צריכים לזה ותו דהרי אנן קחזינן בספרי בפ' ראה דר"א דריש קרא דלא תאכל כ"ת לבכור ואחרים דרשוהו לפסולי המוק' ולסברתייהו מוכרח לחלק דשאני הני דניכר העבירה בגופייהו טפי וא"כ כגו"ד צריכה רבה לאודועי דלא כל אדם דן ק"ו זה מדעתו: עו"כ הרב מהריט"א ז"ל שם דהתוס' ז"ל הכא מקשו לר"א דבספרי דוקא ותי' מדשרי רחמנא וכו' עש"ב שדרך ובא לו קרוב מעט למ"ש הזר"א ז"ל הנ"ל וע"ע למהריט"א ז"ל שם שהבי"ד הפר"ח ז"ל שביו"ד סי' ס"ד ומ"ש עליו יעש"ב. ברם דא עקא במ"ש הרא"ם ז"ל שם בסו"ד שהק' ע"ד הרמב"ם דבפ"ב דבכורות המטיל מום בבכור אסור מקנסא ור"א בספרי דריש ליה מקרא דלא תאכל כ"ת וכתב דשמא פסק כאחרים דבספרי דפליגי אדר"א וכתב עליו הפר"ח דנעלם ממנו סוגיין דבכורות בלי ס' יע"ש וכ"כ המשל"מ בפ"ד דבכורות בתוך התשו' בד"ה ודע וכו' וסיים וז"ל אך מה שקשה לזה הוא מש"ר בפח"י דפיה"מ וכו' וזהו סברת ר"א דספרי והוא דבר תימה דאנן לא קי"ל הכי וכו' ואם הרב רוצה לחלק בין שאר קדשים לבכור לא ידענו מהיכן הוליד זה וצ"ע ע"כ. ולכאורה יגדל התימה במ"ש דזוהי ס' ר"א דספרי שהרי התוס' והרא"ם ז"ל מוכח דזוהי ס' אחרים ולא ס' ר"א ולעיל מזה הביא ג"כ דברי התוס' שכ"כ בהדיא ועם דהתוס' תי' בתר הכי דא"נ אסמכתא בעלמא מ"מ לא לס' אחרים לבד כ"כ אלא גם לר"א וא"כ ממ"ן ק' דאם נאמר אסמכתא א"כ רבינו פסק דלא כמאן