פני יצחק חלק ו סא

יט) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' חנוכה הי"ב אפי' אין לו מה יאכל וכו' וכתב הלח"מ וז"ל כתב ה"ה נר' שלמדו ממ"ש בהל' חמץ ומצה שאפי' עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והט' משום פרסומי ניסא וכ"ש בנר חנוכה דעדיף מקידוש היום ע"כ וק' דלאו מכ"ש הוא אלא מה"ה דמאי אולמיה דנ"ח מד' כוסות וצ"ע עכ"ל: ואפ"ל דמאי דעדיף נ"ח מד' כוסות הט' דנ"ח לברר הדבר והפרסום ואין זולתו לא כן הפסח דאיכא כמה ענינים דמוכחי הפרסום אלא דהד' כוסות הם פרסום טפי משאר ענייני פסח אמטו"ל נר חנוכה אתי במכ"ש וברור: כ) כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכ"א הכ"ד וז"ל אסור לבטל איסורין של תורה לכתחי' ואם ביטל ה"ז מותר ואעפי"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל וי"ל שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא ע"ז שביטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר עכ"ל וכתב ע"ז מרן ז"ל בכ"מ וז"ל נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת וכו' עכ"ל. ולכאורה לא היה צריך מרן לזה שהרי דין זה מבואר בש"ס בעיא דאפשיטא במס' בכורות דל"ד וז" בעי ר"י מר"ז הצורם אוזן בכור מהו לקנוס בנו אחריו ופשיט ליה מדין שביעית דלבריה לא קנסו וכן בגיטין דמ"ד ובמ"ק די"ג וכת' התוס' ז"ל בבכורות שם בד"ה הטיבה וכו' דאע"ג דצורם אוזן בכור דאורייתא מ"מ פשיט משביעית וכו' עכ"ל הנה מוכח להדיא מכל הני סוגיי דיש לדמות קנסות דרבנן אהדדי וכ"כ הגאון מהריט"א ז"ל בס' הליו"ט דקמ"ב ע"ד יעו"ש עוד מוכח משם דהגם דנימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאיסור ביטול איסורין הוא מדאורייתא וכמ"ש הש"ך והפר"ח ביו"ד סי' צ"ט עי"ש מ"מ איכא למילף מהתם דלדידיה דוקא קנסו ולא לבריה וה"ה לאחריני נמי לא קנסו אי לא מתהני המבטל מהאי איסורא אבל אי המבטל מתהני מניה כגון דמוכרו או נותנו במתנה דאית ליה ט"ה ודאי בזה לא איירי הרמב"ם ז"ל ועיין בטור ובב"י יו"ד סי' צ"ט ובודאי דלא הוא ז"ל אלא בדלא מתהני מניה איהו גופיה כלל וא"כ מה לי בריה מ"ל אחריני: ועוד דלפי"ד מרן ז"ל הנז' נראה דהי"ד לד' ר"י דקי"ל כוותיה גבי מעשה שבת דלאחרים שרי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שבת אבל לר"י הסנדלר דאוסר שם גם לאחריני כדאיתא בב"ק דמ"ט ובכמה דוכתי בש"ס א"כ יוצא לנו דה"ה ה"נ אוסר גם לאחרים ולכאורה הדבר תמוה דמנ"ל לעשות פלוגתא חדתא מה שלא נתבאר בש"ס וגמירי אפושי פלוגתא ל"מ דאימא שאני מעשה שבת כדאיתא התם דכתיב ביה קדש ודריש מה קדש אסור באכילה גם מעשה שבת וכן נמי י"ל גם לר"י שאני התם דמיעטיה קרא היא קדש ואמ"ק וא"כ ליכא למילף ממעשה שבת לא לאיסור ולא להיתר: אמנם גבי מבטל איסור דלאחרים לא קנסו אתי לכ"ע כמו גבי בכור ושביעית ובפרט למאי דרב תנא ז"ל בס' פר"ד דמ"ב ע"ג דאפי' מאן דס"ל דביטול איסור הוא מדאורייתא ויליף לה מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא יעו"ש א"כ אתי ההיתר לאחריני במכ"ש מבכור ושביעית וכמובן. וע"ע בס' ערך השולחן יו"ד סי' צ"ט אות ד' מ"ש בזה עש"ב: וכדי לבאר וליישב דברי מרן ז"ל תחילה וראש יש לעמוד בסוגייא דחולין דקט"ו עלה דאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור מן התורה דכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת ופריך אי הכי מעשה שבת ליתסר ומשני ש"ה דאמ"ק קדש היא ועיין פירש"י שם והק' התוס' שם בד"ה כל וכו' וז"ל וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפי' צרמו גוי וי"ל דשרי רחמנא קדשים כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל. וכוונתם ז"ל דכמו גבי בב"ח דאפי' שלא בעבירה בישלו כגון ע"י קטן אפי"ה אסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם ה"נ גבי בכור ליתסר אפי' צרמו גוי ולרבותא נקטו אפי' צרמו גוי דבלאו"ה אפי' בישראל יש להק' כמ"ש בבכורות שם לבריה לא קנסו מוכח דאינו אלא קנסא אבל מדאורייתא אפי' צרמו ישר' מותר וע"ז תי' מדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאייל א"כ ש"מ לא דרשינן קרא דלא תאכל כ"ת לענין בכור וממילא אפי' ישראל מותר מן התורה וכ"כ התוס' בפ"ק דתמורה ד"ד ע"ב בד"ה רבא וז"ל דדוקא בב"ח דהואיל אפי' ממילא אסור אבל צורם אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' נעשה בידים עכ"ל הרי להדיא דס"ל להתוס' דכיון דממילא מותר ה"ה אפי' בידים והתם קאי דק' אדברי רבא דאמר כל מילתא דאמר"ח ל"ת א"ע ל"מ ומקשו מבכור ומתרצים כן א"כ משמע אפי' בעבירה מותר וכ"כ ג"כ התוס' שם בבכורות בד"ה ומי קניס וכו' וז"ל דאפי' לרבא דאמר א"ע ל"מ מ"מ הכא שרי האי בכור מדאורייתא דהא יש בו מום והאי גברא לית בו נגע עכ"ל ובשינוי לשונם קצת רצו לבאר דבריהם קצת יותר דבין ע"י אדם בעבירה בין מאליו נפל המום כיון דהשתא מיהא לא חזי להקרבה א"כ הוא מותר כצבי וכאייל והענין אחד אע"ג דיש שינוי לשון וברור דאזלי לשיטתייהו ודבריהם עניים במ"א ועשירים במ"א וכ"כ עוד התוס' ז"ל שם וז"ל וא"ת דבספרי פ' ראה תניא המטיל מום בבכור ואוכלו עובר על לא תאכל כ"ת אלמא דמדאורייתא אסיר וי"ל לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם בפיסולי המוק' הכ' מדבר או בבישול בב"ח וכו' ואין לאסור שחיטה על אותו מום מל"ת כ"ת כבב"ח וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק עוד תי' א"נ אסמכתא בעלמא עכ"ל ומ"ש שיש לחלק ולא ביארו החי' כוונתם דהחי' ברור דשאני בב"ח וכל"ז ומ"ש דהשתא מיהא באיסורייהו קיימי והאיסור רביע בגופייהו משא"כ האי בכור השתא מיהא אית ביה מום ואינו ראוי עוד למזבח וכמ"ש בסמוך ולכך סתמו דבריהם פה וא"כ הרי מוכח להדיא דמתוך שהתירה תורה בבכור כצבי וכאייל א"כ לא דמו אשארא ולית בבכור לאו דלא תאכל כ"ת והוא ממש כדבריהם במס' חולין די"ל מדשרי רחמנא וכו' א"כ אינו דבר מתועב ע"כ הרי ממש מכוונים דבריהם יחד ובתירוצם סליק דאפי' בידים צרם אוזן בכור בעבירה אפי"ה ליכא משום לא תאכל כ"ת כמ"ש התם משום קנסא כמ"ש התוס' ז"ל התם וכ"כ הפר"ח ז"ל ביו"ד סס"י ס"ד וכן גבי סירוס דכתבו התוס' לעיל מניה ועיין להרב שם חדש בעמוד מאכלות ד"ב רע"ב יע"ש: ומ"ש עוד התוס' ז"ל כלאי זרעים ומעשה שבת וכו' היינו אי לא גלי קרא בהו להדיא וכמ"ש הכא בסוגיין דחולין הנז' וכמובן: והרב זרע אברהם ז"ל בחי' לחולין דהנז' אייתי בידיה משה"ק הרא"ם ז"ל בפ' ראה ע"פ לא תאכל כ"ת ע"ד התוס' ז"ל וכתב הוא ז"ל דכוונת התוס' מעיק' ס"ד דהמום הוא תועבה והקשו לר"א דדקדק בדבריו בספרי ואמר מנין לצורם ולא אמר מנין לאוזן בכור שנצרם משמע דליכא איסורא אלא אם עבר וצרם בידים ותי' דאין המום תועבה אלא הצורם במזיד הוא תועבה והתורה קנסה אותו ואחרים קנסו מדרבנן אתד"ק וכוונת דבריו דבשלמא גבי בב"ח אסור אפי' ממילא דלא אשכחן היתר בהדיא ממילא אסור הכל משא"כ גבי בכור דגלי רחמנא כצבי וכאייל ואשכחן דאזהר לא תאכל כ"ת אמרי' שאני הכא דקנסה התורה אבל ע"י קטן הוי כמו ממילא.