פני יצחק חלק ו נה

דע"ז לא תחלוץ בו ואם חלצה כשרה דלמה לא חי' מקודם ביטול ללאח"ב והתם יגדל התימה יותר דבהכרח צ"ל התם דאיירי בע"ז קודם ביטול מדכתב שם ואעפ"י שהוא אסור בהנאה יע"ש ואי מיירי אחר ביטול הוא מותר בהנאה: וע"ק שכ' עוד שם דסנדל דתקרובת ע"ז פסול ואי איתא דסנדל של ע"ז מיירי לאח"ב ליפלוג וליתני בסנדל דע"ז גופיה דקודם ביטול פסול לגמרי וע"ק דבהל' לולב פסק דאשרה אפי' בטלוה פסולה אפי' בדיעבד ואיל בהל' ביכורים פ"ב פסק דאשרה שביטלוה אין מביאים ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הם ע"כ ומדיהיב טעמא שהם כקדשי מק' מוכח דאי לאו ה"ט הוה מייתינן מינה ביכורים ואמאי הא כבר פסק בלולב דאשרה דאפי' ביטלוה פסולה. וע"ק דאמאי פסק בפי"א דפרה דאזוב דאשרה ודעיר הנדחת ודע"ז ושל תרומה טמאה פסול ולא מפליג התם באשרה וע"ז בין קודם ביטול ללאח"ב משמע דס"ל דדדין אשרה ודין ע"ז שניהם שוים ואילו בהל' לולב אך חילק ביניהם והדבר תמוה. וכמו כן ק"ל ע"ד הה"מ ז"ל הנז' דכיון דאוקמינן לדעתו דברי הרמב"ם שבהל' לולב דאיירי דוקא בנטעו ואח"כ עבדו ובדיעבד יצא מט' מחובר א"כ צ"ל בהכרח דמ"ש הרמב"ם בהל' שופר שופר של ע"ז סתם דמיירי במשתחוה לבהמה שקרנותיה פסולים לכתחי' ובדיעבד כשרים או דמיירי אחר ביטול וכל כהאי לא הי"ל לסתום כולי האי וכן ג"כ ק' מ"ש הרמב"ם בהל' יבום והתם א"א לאוקומי כלל דמיירי בהשתחוה לבהמה ועשה מעורה סנדל או לאחר ביטול שהרי כתב שמניחים ברגל צורה דמשמע על דא נחית ועוד שכ' אעפ"י שהוא אסור בהנאה ותו ממ"ש שם דסנדל של תקרובת ע"ז פסול מוכח דעד השתא איירי בע"ז ומשמשיה דבדיעבד כשר ועוד אמאי הוצרך בביכורי' למיהב טעמא דהן כק' מק' ולזה י"ל דגבי ביכורים מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואף דבכה"ג ל"ש ביטול י"ל שביטל מלעובדה: ועוד אפ"ל בעיקר דברי הה"מ ז"ל דבחלקו"ת ישית בין אשרה שנטעה מתחי' לכך דאפי' אחר ביטול פסול לבין שאר מיני' ע"ז וסתם הרמב"ם להכשיר בדיעבד בין קודם ביטול בין לאח"ב והיינו הא דרבא דמיירי בע"ז סתם וא"כ צ"ל בהכרח דה"ה באשרה שנטעה שלא לשם ע"ז ואח"כ עבדה דבדיעבד כשר וא"כ ק' אמאי פסק בהל' ציצית המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית מאחר שהוא מכשיר אפי' ע"ז גופה גבי לולב ושופר וחליצה וכ"ש דהי"ל להכשיר נעבד בבע"ח או במחובר וכן נמי אכתי ק' עליו מ"ש הרמב"ם בפי"א דפרה דאזוב דאשרה ודע"ז פסול דאמאי של ע"ז פסול ולזה היינו יכו"ל דהתם מיירי בע"ז דישראל דבה מודה הה"מ ז"ל דלהרמב"ם פסול האזוב שלה דדמי לאשרה. אמנם מרן ז"ל בכ"מ בפ"ח דלולב נר' שהבין בד' הה"מ ז"ל דאפי' בע"ז דישראל בדיעבד כשר ומשו"ה הוק"ל ע"ד הה"מ מפ' כסוי הדם יע"ש ונר' ברור דמה שהביאו למרן להבין כן בד' הה"מ ז"ל דהוא מדהה"מ ז"ל תלה הטעם לאילן שנטעו מתחי' לעובדו דנאסר משום מהב"ב מכלל דכל מידי אחרינא שעיקרו לא היה בעבירה לא קרינן ביה מהב"ב ועוד דקדק כן ממ"ש הה"מ ז"ל דהרמב"ם סתם דבריו ולא חילק בין ישראל לגוי לא באשרה ולא בע"ז מכלל דעפ"י דברי עצמו ניחא מה שסתם דבריו הרמב"ם ז"ל: ואולם נלע"ד דלא מכרעא מילתא כ"כ דאפ"ל דהט' שכ' הה"מ ז"ל באילן שנטעו מתחי' לעובדו דאסור משום דהוי מהב"ב מתחלה היינו לתת טעם אמאי דאסור אפי' אחר שנתבטלה האשרה אבל מ"מ טעמא דכת תי מ"ש לא אידחי וא"כ בע"ז דישראל נאסור מה"ט והרמב"ם נקט אשרה משום כתותי מ"ש וכל דדמי לה ובתר הכי אשמועי' דאשרה אסורה אפי' אחר ביטול מט' מהב"ב כיון שמתחי' נטיעתה נאסרה ובהכי א"ש פי' הה"מ ז"ל דההיא דסו"ף כיסוי הדם מוקי לה בע"ז דישראל ברם ההיא דציצית אכתי ק' כלל העולה כפי פי' זה שפירשנו בד' הה"מ ז"ל הדין יוצא כפי"ד הרמב"ם ז"ל דבע"ז של גוי אפי' קודם ביטול כשר בדיעבד אבל בע"ז דישראל פסול ובכה"ג מתוקמא ההיא דסו"ף כיסוי הדם וכמדובר: והרב לח"מ ז"ל בפ"ח דלולב כ' בקיצור וז"ל הב"י בכ"מ הבין בד' ה"ה ז"ל דע"ז של גוי שלא ביטלה וכן של ישראל אם נטל יצא ועפי"ז הק' עליו ואין הדבר כן וכו' יע"ש ומ"ש הוא ז"ל בהבנת דברי ה"ה ז"ל ה"ה כתובים בפ"א דשופר דהן קדם הבין בד' ה"ה ז"ל דהכל מיירי אחר ביטול ובאשרה אסור גם אח"ב מט' מהב"ב ושל ע"ז אח"ב לא מפסל משום מהב"ב אבל קודם ביטול אסור דכ"ש דהוי מהב"ב טפי ואחר שהק' ע"ז שוב בירר דרך לעצמו בישוב דעת הרמב"ם ותכלית הק' הוא והרמב"ם ס"ל דה"ל כההיא בעיא דבפ' כה"צ דמ"ז הנז' ועפ"י שיטת רב דימי דאוקי בעיא דר"ל באשרה שנטעה מתחי' לכך וקמבע"ל אי יש דיחוי או לא ופסק הרמב"ם לחומרא דיש דיחוי ואע"ג דבפ' לולב הגזול פשיט לתלמודא התם דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מ"מ אשרה שאני דאין בידו לבטלה אם לא ע"י עכו"ם ובאשרה אפי' ביטלה מעיו"ט פסול כיון שהתיקון לא אתי ממילא משא"כ גבי הדס אתד"ק: והאדון אבינו הזקן עט"ר הרב מהרח"א ז"ל שם במק"ק הק' עליו קו' חזקה וז"ל וליתא דבפ' לולב הגזול אמרי' וכו' ומעתה מאחר שביטלה מעיו"ט והוי כקרבן מחוסר זמן למה יפסל תדע דנקטם מעיו"ט ועלתה תמרה מעיו"ט כשר ואי איתא ליפסול דאין בידו להעלותו תמרה ומ"ט יש באשרה שביטלה מעיו"ט לומר דיש בו תורת דיחוי לא אמרו אדם מעולם ותו דאי איתא לחי' הלח"מ ז"ל הוה מצי לשנויי שאני כיסוי דאתי ממילא משא"כ אשרה דצריכה מעשה בביטולה עכ"ל כצ"ל וכוונתו ברורה להק' דכפי חי' התוס' דכל היכא דבידו לתקנו אפי' דאתי ע"י מעשה כגון דהיו ענביו מרובים דצריך למעטם בידים הסברא נותנת דלית ביה דין דיחוי ובדבר דאין בידו לתקנו יותר סברא לו' דאית ביה תורת דיחוי א"כ מוכר דאשרה אם ביטלה מעיו"ט כשרה תדע דהא עלתה בו תמרה ואשרה לשניהם יש דיחוי מחד טעמא והוא משום דאין בידו לתקנו ואפי"ה ל"מ האי טעמא לומר דיש דיחוי אלא אם עלתה בו תמרה ביו"ט דוקא אבל אם עלתה מעיו"ט כשרה ואפי' דאין בידו לתקנו וא"כ מאחר דטעם המחייב הדיחוי אינו מחייב כשנתקן מעיו"ט מה טעם לומר דיש בו תורת דיחוי באשרה מפני שהתיקון לא אתי ממילא אלא צריך לעשותו בידים אדרבא הטעם דלא יהיה בו תורת דיחוי הוא היכא דעושה התיקון בידים כמו ענביו מרובות וטעם המחייב הדיחוי הוא להפך א"כ איך אפשר להפך הסברות ותו אי איתא לחי' הלח"מ א"כ אמאי לא דחה הש"ס בפ' כה"ץ דמ"ז ההיא דכיסוי וכו' זה נ"ל ברור בכוונת דב"ק והיא קו' עצומה ע"ד הלח"מ לית נגר די ופרקינה והוצרכתי לבאר ד"ק מפני שקיצר מאד בדבריו ז"ל כדי שלא יטעו המעיינים בהבנתם וישיאו דב"ק לכוונה אחרת שאינה אמיתית, ולי אני עבדו תו קל"ט ע"ד הלח"מ הנ"ל דלדבריו דמכריח מדנקט רב דימי באשרה שביטלה קא מבע"ל ונקט הכי בסתם ולא פי' שביטלה מעיו"ט כדנקט גבי הדס משמע דבאשרה אפי' נתבטלה מעיו"ט פסולה א"כ תק"ל להמרדכי ז"ל שכ' בפ' ראוהו ב"ד וז"ל ור"ת פי' דאפי' בע"ז דנכרי לא יצא רק דוקא לאחר ביטול