פני יצחק חלק ו נג

תחומין וכו' א"כ אין אנו צריכים עוד לומר דטעמא דשבת דשרי כטעם הש"ס אלא טעמא דשבת דשרי משום ס' אם יש תחומין ולא אתי או יש תחומין ואתי וכיון דהוי ס' אזלינן לקולא ושרי בשבת דס' נזירות להקל ובכן אין אנו צ"ל דלפני יום דוקא דאנה"ן יבא אליהו אפי' קודם ב' וג' ימים וא"כ ממילא בחד בשבת אסור דיתכן בא אליהו ביום ד' או ביום ה' והמשיח יבא יום א' בשבת ודו"ק ושו"ר להגאון רב חיד"א ז"ל בס' פתח עינים בחי' לעירובין דאייתי בידיה קו' עט"ר הרמ"ז ז"ל ע"ד הלח"מ ז"ל ותי' בקצר אמיץ ונראה ברור שנתכוונתי לדעת עליון בתי' הנז' כיעו"ש ד"ק. יט) עו"כ שם במק"ק בחי' לפ"ח דלולב ע"ד הרמב"ם כ' שם דאם היה הלולב מאשרה הנעבדת אעפ"י שביטלו האשרה מלעובדה או שהיה של עיר הנדחת פסול היה של ע"ז לא יטול לכתחי' ואם נטל יצא וכתב ע"ז מרן בכ"מ שם וז"ל אבל כך נל"ל דלד' רבינו דין לולב ושופר של ע"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא דמכתת שיעוריה וכו' ודין האשרה כל שמתחי' נטעו להיות נעבד אפי' ביטלו אם נטל לא יצא והי"ד שם בפ' כה"ץ בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחי' לכך לא תבע"ל דאפי' להדיוט נמי אסיר כי תבע"ל נטעו ולבסוף עבדו דשרו להדיוט וכו' פשיטא דאפי' נתבטלה מאיסה למצוה ופסול בדיעבד וכיון דחזינן דבאילן דנטעו מתחי' לכך קאמר לא תבע"ל לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג כוותיה נקטי' וכו' עכ"ל מרן ז"ל ותמה עליו עט"ר הרמ"ז ז"ל שהרי ממ"ש בש"ס דבנטעה מתחי' לכך לא תבע"ל דאפי' להדיוט אסיר מ"ש דקודם ביטול איירי דאי לאחר ביטול הק' דלהדיוט אסיר והא לאחר ביטול לא אסיר להדיוט אל"ו מוכרח דקודם ביטול איירי וכו' עכ"ל יע"ש: ובהורמנותיה דמר אפ"ל דמרן ז"ל מפרש דמ"ש הש"ס בנטעו מתחי' לכך לא תב"ל ר"ל אפי' לאחר ביטול פסול למצוה והט' משום דקודם ביטול גם להדיוט אסיר וא"כ דין הוא דגם אחר ביטול מאיס לגבוה הגם דשרי להדיוט כי תבע"ל בנטעו ואח"כ עבדו דבכה"ג בין קודם ביטול בין לאחר ביטול שרי להדיוט מהו למצוה וכמו כן מוכרחים אנו לפרש כוונת הש"ס הכי לד' התוס' ז"ל שם בע"ז דמ"ז ע"א בד"ה מי מאיס וכו' שכתבו דר"ל איירי לאחר ביטול יע"ש וק' עלייהו כקו' הנז' ועכצ"ל כדכתיבנא בד' מרן ז"ל ושו"ר להגאון מהרש"א ז"ל שם מ"ש ע"ד התוס' יע"ש ומ"מ אפי' לדבריו ז"ל שכ' דמשום רב דימי נקטי התוס' אחר ביטול אכתי צ"ל בעיית ר"ל כנז"ל בד' מרן וכמובן. וכן ראיתי בס' מע"ח שכ' ע"ד התוס' וז"ל וממנו נקח למרן ז"ל דה"נ יפרש לה ודו"ק: אך זוהי שק' ע"ד מרן ז"ל במ"ש דלא חזינא מאן דפליג עליה דהא רב דימי דאמר באשרה שביטלה קמבע"ל אי יש דיחוי וכו' ודאי דפליג ע"ז דלרב דימי אפי' באשרה שנאסרה להדיוט אחר ביטול לא מאיס אלא מספק אם יש דיחוי או"ל ואיך כ' מרן דלא חזא מאן דפליג ע"ז. ואפ"ל דס"ל למרן בד' הרמב"ם דלקושטא דמילתא בעיית ר"ל היא כדהוה ס"ה מעיק' דמשום מיאוס קמבע"ל מדחזינן לתלמודא בתר הכי בבעיית ר"פ דבעי המשתחוה לבהמה וכו' דקאמר הש"ס אי תכלת דציצית היינו בעיא דר"ל ולפי"ד רב דימי בעית ר"ל אינו מט' מיאוס למצוה או"ל אלא משום דמספק"ל אי יש דיחוי או"ל א"כ עכצ"ל דס"ל לסתמא דש"ס דבעית ר"ל והר"פ הוא לענין מיאוס דלא כרב דימי וכדמוכח הכי להדיא מפירש"י ז"ל וז"ל אי תכלת דציצית וקמבע"ל הואיל ודבר מצוה הוא אי מאיס נעבד כלגבוה או"ל עכ"ל. הרי להדיא דגם בעית הר"פ דהיינו בעיית ר"ל לענין מיאוס דלא כרב דימי והגם דנימא דרב דימי ס"ל דמשום מיאוס אין להסתפק דודאי לא מאיס רק הספק הוא אם יש דיחוי או לא הוא דמספק"ל לר"ל מ"מ כיון דסתמא דתלמודא ס"ל דלענין מיאוס הוא דמספק"ל לר"ל ולר"פ מינה נפק"ל לדידהו היכא דנטעו מתחי' לכך אפי' לאחר ביטול מאיס הואיל דקודם ביטול הוה אסיר להדיוט וז"ש מרן ז"ל כיון דלא חזינא מ"ד עליה כלו' דסברת האומרים דלענין מיאוס מספק"ל לר"ל ליכא מאן דפליג עליה במ"ש דבנטעו מתחי' לכך אפי' אחר ביטול מאיס הואיל ואסיר להדיוט קודם ביטול בזה פשיטא ליה דליכא מאן דפליג עליה לומר דגם בזה ליכא מיאוס. ובהכי ניחא לי נמי משה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל שם וז"ל ועק' דהול"ל זה הדין בנטעו ולבסוף עבדו דע"ז היתה הבעיא דמאיס לגבוה ועק' מאחר דלא נפשטה הבעיא אי מיאוס זה מדרבנן הול"ל לקולא ע"כ דלפי האמור א"ש דמ"ש הרמב"ם אינו הבעיא עצמה אלא מאי דפשיטא ליה דהיינו בנטעו מתחי' לכך דאפי' אחר בטול מאיס דליכא מאן דפליג בהא לד' הסוברים דלענין מיאוס מספק"ל ואזלינן לחומרא אבל בנטעו ולבסוף עבדו ודאי דאזלינן לקולא הואיל ולא נאסר מעולם להדיוט. גם משה"ק עוד ע"ד מרן כ"מ דסנדל דתקרובת ע"ז למה אסור וכן הק' מני"ר גופיה ז"ל שם במק"ק דקכ"ו ע"א ובס' עה"ח בל' הרמב"ם יע"ש. י"ל בדוחק דהא ודאי בדין הוא שיהיה כשר כיון דלא בעי שיעור ברם הואיל דהוא אסור בהנאה לעולם מאיס למצוה ולכך פסול לחליצה אך משה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל בדקכ"ו ובעה"ח שם ע"ד מרן שבהל' לולב דע"ז של עכו"ם בדיעבד יצא ותמה עליו ממ"ש בהל' איסורי מזבח פ"ד והצ"ע יע"ש. אפ"ל דבהל' אמ"ז מיירי באשרה שנטעה מתחי' לע"ז דבהא אפי' שנתבטלה מאיסר למצוה ואפי' בדיעבד וכדין לולב דאשרה וה"ה לעצי המערכה מאשרה שביטלה פסילי לגמרי ובאוקמתא דרב דימי דאמר באשרה שביטלה מבע"ל אם יש דיחוי וע"ז כ' מרן בהל' א"מ דאזלינן לחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מס' פסלינן ליה וכיון דבאשרה שביטלה עיקר הבעיא דר"ל ומשו"ה מס' אי יש דיחוי פסלינן ליה א"כ מכ"ש דפסלינן ליה לגיזרין למערכה והכל מיירי באשרה שביטלה ובאוק' דר"ד ולהכי נקט הרמב"ם ז"ל אשרה ולא נקט אילן שנטעו ולבסוף עבדו דבההיא אם הוא של גוי לאחר ביטול שרי בדיעבד אם איסור מיאוס מדרבנן וכן ראיתי בדברי הלח"מ בפ"ה דאמ"ז ה"ז שכ"כ יעש"ב. והרב משל"מ ז"ל שם כתב דיליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' ואין צורך לזה דבפי' אמרי' בירוש' וכו' יע"ש ודברי הירוש' הנז' הם ממש באוק' דרב דימי דאוקי בעית ר"ל באשרה שביטלה שכן מפורש בירוש' הנ"ל דתחי' אמר הכל מודים וכו' והדר אמר ר"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב וכו' ואומרו ממנה ר"ל מן האשרה ההיא ומדקאמר תחי' הכל מודים וכו' ובלולב בעי רשב"ל ש"מ דעצי המערכה חמירי טפי לזה כתב מרן דכיון דלענין לולב וכו' מכ"ש וכו' וכמובן יע"ע בס' נחמד למראה ח"א דע"ה ע"ב מ"ש בזה ודו"ק: שוב דקדקתי ובינותי באמרי קדוש עט"ר הרמ"ז ז"ל במ"ש בעה"ח ד"ב ע"א הנז' ובמק"ק דקכ"ו ע"א ובדע"ח ע"א מדקדוק דב"ק שכ' והסכימו יכו' נר' ברור דר"ל שהסכימו המ"מ והכ"מ דע"ז של גוי שביטלה יוצא יד"ח א"כ מינה ילפינן דס"ל דבאילן שנטעו ולבסוף