פני יצחק חלק ו מט

מרן ז"ל בכ"מ בהל' מעה"ק דכיון דזריזין הם יכולים לשומרה וכו' היינו דבא ליישב בזה אפי' לשיטת הראב"ד דס"ל דחיישינן לחימוץ מ"מ בזריזין לא חיישינן לחימוץ כמ"ש דנילושת בפושרין ודל מהכא קו' הראב"ד ז"ל ברם אנה"ן לדידיה דהרמב"ם ליכא חשש חימוץ כלל ואת"ל דיש חשש חימוץ הכל יודעין לשומרה אפי' שאינם זריזין וכן פסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תנ"ה ס"ו וז"ל לש המצה בקצח וכו' כשרה וכו' ע"כ הרי דמרן נקט לש המצה דהוא טפי משמע מלשון תיבל דלש מוכח דמידי דנותן תבלין מרובין וכמובן. ומאי דנקט מרן לשון לש וכו' דמשמע בדיעבד ואילו הרמב"ם כתב לשון מותר דלכתתי' מ"ש דמותר הנה מרן ז"ל תפס כלשון הטור דנקט לש ובב"י כתב שם ע"ד הטור שכ"כ הרמב"ם ולא נרגש מזה כלל אלא דהטור נקט כלשון הש"ס דמנחות דנקט תיבלה וכו' דמ"ש בדיעבד ומ"מ סיים עלה מרן שם בב"י וז"ל ומ"מ ילפינן דתבלין אינם מחמצין ע"כ והוא ממש כדכתי' בעניותין בד' הרמב"ם ז"ל וכמובן גם הקו' הב' דהק' דאמאי לא השיגו הראב"ד בפסח גם הרב לח"מ הק' כן שם בפי"ב דמעה"ק הי"ז וז"ל ובדברי הראב"ד וכו' יע"ש ולדידי נ"ל ברור שעל הכל השיגו ולאו אודויי אודי ליה כלל וראיה לזה מדתפס הראב"ד השגתו תחי' דיבר ע"ד הרמב"ם דקאמר מותר ליתן תבלין וכו' ואי השגתו אינה אלא על מה שהתיר ללוש במים ושמן ודבש לא הי"ל לתפוס השגתו על תחי"ד הרמב"ם כלל רק הי"ל להביא השגתו על מ"ש וכן מותר ללוש וכו' אלא ודאי שעל הכל השיגו וכדסיים הלח"מ גופיה בלשון ואפי' וכו' יע"ש וכ"ן שהבין הרב מגדל עוז ז"ל שם כיעו"ש ומשה"ק ע"ז הרב לח"מ ז"ל דמ"מ קשה אמאי אסר הרב ללוש שיירי מנחת הסולת בתבלין משום חימוץ יע"ש י"ל דס"ל להראב"ד דהגם דהכהנים זריזין הם מ"מ לכתחי' אסור ללוש והכי דייקי דברי הראב"ד שכ' אבל ללוש וכו' דהיינו ללוש לכתחי' ואפ"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולכך נקט תיבל השיריים וכו' דה"ל בדיעבד אכן בהל' חו"מ דנקט הרמב"ם לשון מותר וכו' דס"ל לכתחי' ע"ז השיגו הראב"ד שם שעל הכל השיגו כמדובר: ז) עו"כ שם במק"ק דמ"ב ע"א בד"ה וא"ת בפר"א וכו' ומרן בפ"ה מהל' יסוה"ת הק' מרחב"ת ומריב"ב וכו' וההיא דאלישע אינה ראיה שכבר קיים אותו מצות תפילין וגם לא אמ"ל שמקיים גזירתו וכו' וליתא דאם מחוייב למסור גם על מ"ע לא הי"ל ליטלן מראשו מוכרח שבמ"ע אינו חייב למסור עצמו זוהי כוונת הר"ן וכו' עכ"ל ולענד"ן דמ"ש מרן ז"ל בכ"מ וגם לא אמר וכו' אין כוונתו לתרץ תי' אחר בפ"ע דהיינו התי' הא' משום דכבר קיים ומשו"ה נטלן מראשו ותי' ב' שגם לא אמר וכו' ור"ל דאפי' את"ל שעדין לא קיים י"ל שלא אמר וכו' דזה ודאי אינו אלא כוונת מרן ז"ל הכל תי' האחד הוא ועיקר התירוץ הוא משום דכבר קיים ומשו"ה נטלן מראשו ומ"ש עוד שגם לא אמר וכו' כוונתו להודיענו דאי הוה אמר הכי אפי' שכבר קיים מצות תפילין אסור כיון דמודה דהוא מקיים גזירתו ובשעת שמד אסור לקיים גזירתו להכי כתב מרן ז"ל דהכא איכא תרתי לטיבותא דמלבד דכבר קיים מצ"ת גם לא אמר שום דבר לקסדור שיובן ממנו שהוא מקיים גזירתו ותרוויהו צריכי הכא והא בלא הא לא סגי ושפיר כתב מרן ז"ל ודבריו נכונים. וע"ע שם במק"ק דק"ז ע"ב מ"ש עוד ע"ד מרן ז"צ עי"ש וגם בס' הבהיר חנן אלהים דמ"ד ע"א בד"ה ויראה וכו' חזר הרב ז"ל וכתב שם ככל. מ"ש במק"ק דמ"ב הנז' יע"ש. ולעיקר הכרח הר"ן ז"ל וקושייתו מההיא דאלישע אפ"ל עפ"י מ"ש הרב של"ה ז"ל הו"ד בס' פתח עינים בד"ה ד"ך דמצות קידוש השם אינה ככל המצות שצריך לחזר אחריהם אלה מצות ק"ה אין לו לאדם לרדוף אחריה כדי להרוג עצמו והעושה כן מתחייב בנפשו אבל המצוה היא שאם יארע לו באונס ונתפס אז מחוייב למסור נפשו לקדש את ה' וז"ש רע"ק עכשיו שבאה לידי וכו' עכתדד ולפי"ז לק"מ על אלישע למה הסירן מראשו כיון שמדין לא נתפס וכמובן: ח) עו"כ הרב הקדוש הרמ"ז ז"ל במק"ק דט"ו ע"א בד"ה ויתכן וכו' וז"ל ומ"ש מרן פ"ג דע"ז דאונס דמיתה כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי באונס ההיזק ליתא דאביי מהמן יליף ואונס דמיתה הוה כמשז"ל מדוע אתה עובר ומפילנו בחרב וצ"ע עכ"ל הנה דברי מרן הם דברי הריב"ש ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בשמו והריב"ש בתשו' הנז' כ' להדיא דבהמן ליכא אונס מיתה אלא אונס ההיזק ולא חש להא דהילקוט הנז' משום דס"ל להריב"ש דאביי דאמר דהמוכר מיראה חייב עכ"צל דלא ס"ל לאביי ההיא דילקוט אלא ס"ל דאין בהמן אלא נזק משו"ה העובד מיראת היזק חייב אע"ג דלא קבלו לאלוה דאילו הוה בהמן אונס מיתה הוה מודה אביי דפטור כמבואר בברייתות שהביא הרב ז"ל גם הר"ן ז"ל בחי' הביא מהרמב"ן ז"ל שפירש מיראת אדם שלא יזיקנו ובודאי דס"ל דבהמן נמי לא היה סכנת נפשות דלא כהילקוט דאביי דהוא בתרא פליג על הילקוט דאין בהמן אונס מיתה וכבר ראיתי להכנה"ג ז"ל שתמה עליו כתמיהת עט"ר הרמ"ז ז"ל הנ"ל ולפי האמור י"ל דאביי לא ס"ל כהילקוט וכמדובר: וגם י"ל דגם מהילקוט הנ"ל י"ל דהם היו סוברים שיש בדבר ס' סכנת נפשות משו"ה הם אמרו למרדכי מדוע וכו' אבל מרדכי הצדיק ידע שפיר דלית חשש מיתה כלל והא דלא השיב להם כן י"ל דהיה ירא שלא יתרשלו ישר' מלעשות תשובה או שהיה ירא פן ישמע המן ויתקנא ויתגרה בו וכמשז"ל וגם מה היה מועיל באמור להם דליכא אונס מיתה הא אכתי יאמרו להם דאיכא אונם היזק עכ"פ והלכה כרבא דפוטר ולמה תחמיר על עצמך הפך הדין ועי"ל דאפשר דס"ל לרש"י ז"ל כסברת הרמ"ך ז"ל הבי"ד מרן ז"ל בכ"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת דס"ל דאם עבד ע"ז באונס אחר שהתרו בו חייב מב"ד דדוקא מכרת הוא דפטור באונס דרחמנא לבא בעי ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ואי לא קבליה לאלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבד אחר ההתראה חייב יעוש"ב וא"כ ל"ק מהאי ברייתא על אביי דאיהו איירי במב"ד: אך ק' לפי"ז דא"כ איך הכא פוטר בכה"ג ממב"ד אי סברת הרמ"ך ז"ל מוסכמת ותלונתו דהרמ"ך לא על הרמב"ם אלא על רבא גופיה דפטר והיה אפ"ל דכל כוונת הרמ"ך ז"ל אינו אלא להק' ע"ד הרמב"ם ז"ל שכ' ואצ"ל מב"ד וע"ז קא רמי דצריך וצריך האי מכח הא אית ל"ה פירכא כדכתב אבל אנה"ן דלפי האמת דקי"ל כרבא גם ממב"ד פטור וצריכי תרוויהו לאשמועינן דפטור מכרת וגם מבמ"ד גם היה מקום לומר דס"ל להרמ"ך דאביי ורבא לאו מיראת אדם איירי דבהא כ"ע מודו דחייב כיון שהתרו בו אלא מפרש לה כדפי' הרמב"ם ז"ל אלא דחזינא הרוב ככל הראשונים ז"ל פליגי ע"ד הרמב"ם ז"ל בפי' הנז' וכבר האריך בזה הרב כנסיה שהיא לש"ש ז"ל יעש"ב וע"ע בס' מק"ק הנז' בדק"ו ע"א מ"ש בזה ע"ד מרן ז"ל בכ"מ יע"ש ואכמ"ל: ט) עו"כ עט"ר הרמ"ז ז"ל שם במק"ק דל"ז ע"ב וז"ל תו איכא למידק על מ"ש מכאן מודעה רבה