פני יצחק חלק ו מח

ומשה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל וז"ל ועדיין קשה וכו' ומה תיקן מרן לקו' זו וצ"ע ע"כ הן אמת דלא תי' מרן קו' זו אמנם כתב וז"ל ובאמת דלשון לפיכך ק' כמ"ש דמשום שהיא רשות יוצא בה יד"ח שמחה דאם היתה חובה לא היה יוצא בה י"ח שמחה והניח קו זו בקושיא וכ"כ הלח"מ ז"ל שם וז"ל ומ"מ לשין לפיכך שכ' רבינו ק' וצ"ע עכ"ל א"כ לא משום דלא תי' כלום לקו' זו יקשה עלייהו אמאי לא תי' מרן לקו' זו ונניח דבריו בצ"ע ואולי דכוונתו ע"ד הרמב"ם שכ' לפיכך וכו' וכמו שהניח הלח"מ קו' זו ע"ד הרמב"ם בצ"ע. גם מ"ש עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל שם באות קל"ט וז"ל ע"ז לא תי' מרן ולא מהרי"ק וכו' ע"כ עיין בלח"מ שם בפ"ב דחגיגה הי"ג שהק' כן יע"ש וע"ע בס' מק"ק שם דקל"ב סוף ע"א ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם ד"ו סע"ב מ"ש עוד בזה יע"ש ואכמ"ל: ד) עוד כתב עט"ר הרמ"ז זלה"ה שם דכ"ב ע"א אות ק"מ וז"ל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה באומר הרי עלי תודה שאצא בה יד"ח חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא בה יד"ח והשיגו הראב"ד דכשאמר ואצא אינו יוצא משא"כ באומר שאצא יוצא יד"ח שע"מ כן נדר ותי' מרן דאין חילוק דוגמת מ"ש הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין האמת דרבינו פסק כן פי"ו דמעה"ק ולא השיגו הראב"ד הט' משום דאמר בוי"ו ולחמה מן המעשר משא"כ כאן דאמר שאצא השיגו שהשי"ן הוי תנאי וע"מ כך נדר ומה תי' מרן וצ"ע עכ"ל. ובהורמנותיה דמר י"ל דתי' מרן ז"ל הנה הוא מבואר יפה בדברי רש"י והתוס' ז"ל בפ"ב דביצה די"ט ע"ב דקאמר הש"ס לא צריכא דאע"ג דפריש וכו' ופירש"י דאע"נ דפריש דכשנד' התודה פירש ע"מ שאצא בה עכ"ל הרי דס"ל בעשי' דאיירי בדפרי' בל' ע"מ ואפי"ה פשי' ליה ר"י נדור ואינו יוצא ופירש"י נדוד על התורה ואינו יוצא ודח"ג וכו' דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמ"ל כמס"ל וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא עכ"ל הרי דאפי' אמר ע"מ ל"מ וכ"ש אם לא אמר ע"מ אלא אמר שאצא דאינו יוצא בה ידי חגיגה וכדברי הרמב"ם ומרן ז"ל. וגם התוס' ז"ל שם בד"ך ע"א בד"ה נזיר וכו' כתבו כפירש"י וכטעמו ממש יע"ש ולפי"ז גם באומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מה"מ דדינא הוא שיביא היא ולחמה מן החולין הא ודאי דאפי' אמר ע"מ שאביא לחמה מן המעשר לא יביא גם לחמה אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה ובלחמה דאמ"ל כמס"ל וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא וכדפירש"י והתוס' ז"ל וכמדובר ולאו משום דאמר ולחמה בוי"ו הוא דאמרינן דלא יביא לחמה אלא מן החולין כדס"ל להרא"ד גבי חגיגה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כטעם שכתבו רש"י והתוס' ז"ל הנז' והכי מוכחי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו דמעה"ק הט"ז שכ' וז"ל אמר הרי עלי תודה מה"ח ולחמה מה"מ לא יביא לתמה אלא מהח' שהרי הוא נדר בקרבן תודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן התורה עכ"ל הרי להדיא שנ"ט שהרי נדר בקרבן תודה וכו' והוא ממש כפירש"י והתוס' ז"ל וא"כ אפי' כי אמר על מנת בתר הכי לאו מילתא היא ומה שלא השיגו הראב"ד שם בפי"ו דמעה"ק אינה ראיה די"ל דסמך על מ"ש כאן בהל' חגיגה דכאן מבואר לשון הרמב"ם טפי דאינו מחלק בין לשון שאצא ללשון ואצא וראיה לזה שגם בהל' נזירות האומר ע"מ שאגלח ממעות מעשר ב' ה"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו אלא מן החולין יע"ש ובודאי דגם התם טעמו ונימוקו עמו דכיון דאמר תחי' הריני נזיר כבר חל עליו כל דיני נזיר וכי הדר אמר ע"מ וכו' לאו מילתא היא וכפירש"י והתוס' ז"ל גבי חגיגה ונזיר כנז"ל וגם שם בהל"ן לא השיגו הראב"ד כלל דמסתמיך ואזיל אמ"ש כאן בהל' חגיגה ודלא כמ"ש הלח"מ ז"ל בהל' חגיגה דתירץ דגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות ע"ז דכיון דחל נזירותו ונהג בו לא מביא קרבנותיו מן המעשר אבל לא עשאן תודה אלא בתנאי כך עכ"ל ולא זכיתי להבין תירוצו דגם הראב"ד נחת להאי חי' דנזיר שאני א"כ גם גבי הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה וגבי הריני נזיר ואגלח היל"ל הכי דכיון דאמר הרי עלי תודה כבר חל הנדר עליו ולא מצי תו להתנות שום תנאי וכן גבי הריני נזיר ואגלח כבר חל הנזירות עליו ואינו יכול להתנות עוד שום תנאי כמו הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות. מעשר ב' דל"מ תנאה ואמאי גבי תודה מהני תנאה באומר שאצא ויוצא בה ידי חגיגה ומה חילוק והפרש יש בין זה לזה וגם לא ידעתי אמאי הוצרך לומר ונהג נזירותו הלא אפי' מדין לא נהג כבר חל עליו נדר הנזירות כמו האומר הרי עלי וכו' ותו קל"ט דהא בפ"ב דביצה די"ט ע"ב בחדא מחתא נקטינהו לתרוויהו הרי עלי תודה וכו' הריני נזיר ואגלח מוכח דדינייהו שוה וכ"כ התוס' ז"ל שם ד"ך ע"א להדיא דבין בנזיר בין בהרי עלי תודה ל"מ תנאה יע"ש ודברי הרב לח"מ ז"ל צל"ע כעת: ה) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בזבח פסח דכ"ב ע"ב אות קמ"ד וז"ל וכוונתו וכו' ולפי"ז מ"ש מרן ז"ל בשם. מהרי"ק דמיירי בטופל וכו' אין לו קיום דלא שייך טופל במעשר בהמה וכו' עכ"ל. וכבר הק' כן הרב לח"מ ז"ל ע"ע. ולענד"ן אפ"ל עפ"י מ"ש מרן ז"ל בכ"מ בפ"ו דבכורות דין ה' בסוד"ק וז"ל ולפי"ז הא דתניא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה עכ"ל ולפי"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל בהל' חגיגה מיירי בעבר ומכר אותו שחוט דשפיר קנאו הלוקח מדאורייתא ועל אלו המעות קאמר הרמב"ם כאן בהל' חגיגה דיוצא יד"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ועל אלו המעות קאמר הרמב"ם ז"ל כאן בהל' חגיגה דהיינו במעות מעשר בהמה וטופל המעות וסמך אדלעיל וכמ"ש מהרי"ק ז"ל וכמובן: ו) עו"כ שם אות קמ"ט וז"ל א"נ וכו' והשיב מרן דכיון דזריזין וכו' לשומרה וכו' ותמיהא דאי הכי היכי שרינן בפסח ליתן תבלין ואינם זריזין ואיך תי' מרן בזריזין פסח יוכיח גם הראב"ד למה לא השיגו בפסח מחשש) חימוץ וי"ל דש"ה שנותן תבלין מרובות דייקא נמי דקתני תיבל ובפסח כתב נתן משמע דבר מועט וכו' עכ"ל ובהורמנותיה דמר יש לדחות דקדוקו זה שהרי כתב שם הה"מ ז"ל בהל' חו"מ שדין הרמב"ם הוא מהתוספתא דקתני יוצאין במצה מתובלת בין שתיבלה וכו' ע"כ הרי להדיא דקאמר שתיבלה וכמ"ש בהל' מעה"ק תיבל וכו' ותוק' לפי דקדוקו הנז' דא"כ הי"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בהדיא בין דבר מועט למרובה מכ"ש להתוס' עצמה דנקטה לשון שתיבל הו"ל לפלוגי בין מעט להרבה אלא ודאי דס"ל להרמב"ם דאין באלו חשש חימוץ כלל אם מעט ואם הרבה וכ"כ הרב מנדל עז ז"ל שם בפ"ה דהל' חו"מ דדין זה דהרמב"ם שהתיר ליתן תבלין לתוך הבצק הוא לקוח מהתוס' דתניא יוצאין במצה מתובלת וכו' ולעיל מזה הכריח הרב מ"ע ז"ל שם מן הסוגיא דבכל ענין קמיירי בין בזריזין בין שאינם זריזין יע"ש ובהגמי"י שם הביא שורש הדין ממ"ש בפ' דקומץ רבה מצה שתיבלה בקצח וכו' ובכל מיני תבלין אלא שנקראת מצה מתובלת יע"ש הרי לפנינו דלא כחילוק והפך הדקדוק הנ"ל. ומ"ש