פני יצחק חלק ו מה

חשיב השליח גורם דגורם כיון דבעל המעות סמוך לבו ע"ד השליח שאמ"ל תכין המעות א"כ מוכרח בעל המעות ללכת אצל הבאנק לגבות מעותיו בלא הרבית בההיא הנאה דיקנה הקרקע ומה יעשה אותו הבן ובודאי דהשליח המוכר הוא לבדו הגורם וחייב בדד"ג: גם מאי דאייתי תו מר תשו' הרב מש"ש ז"ל ודמהר"ש הלוי ז"ל ויליף מנייהו לנ"ד בנקל יל"ד דלא דמו לנ"ד וכמו שנתבאר גם מאי דיליף תו מד' הרב המאירי ז"ל אם כח אחר מעורב בו ודימה נ"ד דכח אחר שהוא בעה"מ מעורב בו גם זה אינו דלא חשיב נ"ד כח אחר מעורב בו כיון דהוא סמך על דיבור השליח המוכר והא דכח אחר מעורב בו היינו כמ"ש הרב בני בנימין ז"ל שם דכ"ט ע"ג לתרץ בעד הראב"ד ז"ל יעו"ש וברור: ומאי דאייתי מתשו' הפרמ"א והשבו"י ז"ל דפליגי היכא שאין כוונתו להזיק. הגה כבר הוכחנו מד' מרן כ"מ שבפי"ג דמאכ"א דלמאי דקי"ל אדם מועד לעולם אין לחלק בין אם כוונתו להזיק או לא וגם הם ז"ל לא אמרוה אלא היכא דכוונתו להציל את שלו. וע"ע בפתחי תשו' סי' רצ"ב דאייתי דברי הגאו' הנ"ל ובנ"ד הרי השליח הזיקו ליאודה בקו"ע שמכר לאחרים ולא לו וכמדובר: תו האריך הרחיב להביא ראיות מדיני שבת דלא חשיב הדיבור מעשה ממש ואסיק דדוקא בדיבור שהוא עושה מעשה אבל בדיבור דלא עביד מעשה הוא אלא ע"י אחרים נעשה המעשה כנ"ד אין הדיבור כמעשה וכו' ככל הכ' בדב"ק יצ"ו ולענד"ן דכ"ז לא שייך בנ"ד דכבר נתבאר דחיוב דד"ג הוא שייך גם בדיבור לבד כנז"ל וכיון דיאודה דנ"ד סמך על הדיבור של המוכר שאמ"ל תכין המעות והמוכר לא עמד בדיבורו הו"ל היזק גמור וחייב בדד"ג ונ"ד דמי ממש למ"ש הגאון מהר"ר מינץ ז"ל בסי' ט"ל והבי"ד הכנה"ג סי' שפ"ו אות נ"ג שנשאל בראובן שאמר לשמעון שאם יתן לו הבית שהוא דר בו יהיה בן עירו לשאת בעול העיר ואמ"ל שמעון שיתנהו לו ועפ"י דיבורו הלך ונתפשר עם אנשי העיר ונעשה בן עיר ואח"ך חזר בו שמעון ולא רצה לתת לו הבית אעפ"י שראובן מוצא לשכור בית אחר באותה העיר אם אינו רוצה לבא אם לא יתן לו שמעון הבית חייב שמעון לשלם לראובן כל ההיזק שגרם בענין המסים שפורע ראובן בעיר שמעון עכ"ל. הרי להדיא דאפי' בדיבור ובהבטחת שמעון לראובן והמעשה דפשרת המסים היתה ע"י ראובן עצמו עכ"ז אם חזר בו שמעון מדיבורו מתחייב לשלם לראובן כל ההיזק שגרם לו מדד"ג ונד"ן דכוותה ממש וכמובן. וע"ע בתשו' הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תשנ"ט דכן מבואר בד"ק יע"ש. גם מ"ש עוד משם המש"ש ומהרשד"ם ז"ל הנה לפי האמור ליכא מנייהו שום ראיה לנ"ד לפטור כלל כמשי"ר הרואה: גם מ"ש עוד משם הרב מים החיים ז"ל שכתב דלא נעלם ההלכה פסוקה דגרמא בניזקין פטור וכו' ע"כ לדידן דקי"ל כהרמב"ם ומרן ז"ל דס"ל דאין חי' מגרמי לגרמא דלמאי דקי"ל כר"מ דדאין דד"ג בכולהו מחייבינן כנז"ל א"כ לית לן למסמך ע"ד הרב הנז' ופשוט: ומ"ש עוד וז"ל וא"כ כ"ש וק"ו לנ"ד דבדיבורא בעלמא לא יתחייב ובפרט למ"ד בזרק כלי וכו' דפטור הביאו מור"ם וכו' עכ"ל לא ידעתי היכי מייתי ראיה לפטור הפך דעת הרמב"ם ומרן דקי"ל כוותייהו והוא פלא: גם מאי דיליף במכ"ש לנ"ד ממ"ש החס"ל בדקט"ו ע"ב הרואה יראה דלא כ"כ הרב ז"ל אלא כדי לחלק מדד"ג לגרמא אך בגרמי ממש אין מקום לחלק ביניהם ולדידי נ"ל ברור דנ"ד גרמי הוי ולא גרמא כיון דמכר הקרקע לזולת הפך דיבורו והבטחתו לזה והוא בריא היזקא גמור דתכף שמכר לזולתו מיד הוברר היזק זה בהפסדו רבית מעותיו ללא תועלת והניזק לא גרם היזק לעצמו אלא אדעתא שיקנה הקרקע ודומה נ"ד ממש לנדון מהרמ"מ הנ"ל וברור: עוד העתיק רו"מ מ"ש הכנה"ג בסי' שפ"ח הגב"י אות ס"ו בדין מוסר וזה אינו מענינינו דאנן עסקינן בגורם נזק ממון לחבירו אחר שנתן לו דיבור והבטיחו דלענד"ן ברור דהו"ל בה"ז גמור וחייב לשלם מדד"ג ולו יהא דאינו אלא גרמא הרי קי"ל כהרמב"ם ומרן דלא מחלקי מגרמי לגרמא ול"ד למסור דעסיק ביה דהכנה"ג ז"ל וזה פשוט דשנא ושנא דין מסור לדד"ג כידוע: ומאי דיליף תו ממ"ש מהרח"פ ז"ל בחקק"ל דקמ"א ע"ב אנכי הרואה דאדרבא משם ראיה לחייבו גם בנ"ד כיון דעפ"י דיבורו הלך יאודה ועשה מעשה לגבות מעותיו בלי רבית כדי לקנות ממנו הקרקע וכשחזר בו השליח המוכר מדיבורו ומכר לזולתו א"כ נמצא בסיבתו הפסיד הרבית ולזה הוא מתחייב בדד"ג דומה ממש למ"ש הרב הנז' ז"ל וברור: גם מ"ש עוד מר מתשו' הרב הנז' ז"ל דבסי' מ' דיליף מתשו' הרב מש"ש ז"ל דבסי' קי"ב דקא מחייב להמוסיף בשכירות מתרי טעמי אי משום דד"ג ואי משום דחשיב מזיק בידים הוי וכו' יע"ש אנא דאמרי דאדרבא נילף מנייהו לחייב בנ"ד מדד"ג וכ"ש אם נסמוך ע"ד המש"ש לחייבו מדין מזיק בידים כיון דעפ"י דיבורו עבד הלה מעשה שגבה מעותיו והפסיד הרבית אלא דהגאון החק"ל ז"ל בח"ג דיו"ד סי' ע' רב תנא הוא ופליג על הרב משפטי שמואל ז"ל בטעמו הב' דמידי ס' לא נפיק כיעו"ש אבל בטעמו הראשון דמחייב בדד"ג אזיל ומודה גם הוא ז"ל דחייב מדד"ג כמבואר יוצא בדבריו ז"ל וברור. דבדד"ג לא בעינן דאתעביד מעשה בדיבורו דלא כ"כ הרב מש"ש ז"ל אלא לאחשוביה מזיק בידים כיעו"ש והדברים ברורים:. ומ"ש עוד מר דעפ"י מ"ש בעניותי והרב החרי"ף נר"ו בסה"ק פנ"י ח"א סי' כ"ד תורה יוצאה בהינומא דכולם פטורים ובפרט בנ"ד דלא הוי בריא היזקא לדבר הזה יסלח דכל לגבי דידי אין לך בה"ז בנ"ד גדול מזה כנז"ל ול"ד אבל מ"ש אנן בעניותין שם וברור. ועל מאי דאסיק מר לעיל דדוקא בדיבור דאתעביד מעשה על ידו חשיב הדיבור כמעשה כנז"ל הנה הרואה יראה בש"ס דשבת דקי"ט דאמרי' התם להדיא דכל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במ"ב אמר"א מנין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו ע"כ הרי להדיא דהדיבור חשיב כמעשה הגם דלא אתעביד מעשה על ידו דומיא דהאומר ויכולו דלא עבד שום מעשה על ידו עכ"ז נעשה שותף במ"ב. ומשה"ק הגאון החק"ל ז"ל ביו"ד ח"ג סי' מ' ד"ח ע"ג על דברי ר"א הנז' דהיכי מפיק הדיבור כמעשה דפשט הכתוב דבדיבור לבד נעשו השמים בכחו של הקב"ה ואיך נלמוד מזה דדיבור כמעשה וכו' יע"ש נלע"ד לתרץ דר"א מסתמיך ואזיל לדרשת ר"ה דלעיל מניה דדרש כל האומר ויכולו נעשה שותף לה' במ"ב ומזה יליף ר"ה דדיבור כמעשה ועלה אמר"א לסיועיה לר"ה דדיבור כמעשה מקרא דבדבר ה' שמים נעשו וא"כ הרי מדברי ר"ה למדנו דדיבור לחוד חשיב מעשה אפי' שלא נעשה בדיבורו שום מעשה בפועל וכ"כ מהרש"א ז"ל בחי' אגדות דשני המאמרים הנז' תלוים זה בזה כיעו"ש וכ"כ הרי"ף ז"ל שם יע"ש ומ"מ הרי אסיק הגאון החק"ל ז"ל שם דשיטת התוס' ז"ל דברי יחיד הם יע"ש. תו חזיתיה למר שעמד על נדון זה אם יהיה חייב המוכר מדין מזיק שעבודו ש"ח ואסיק דיכול המוחזק לו' קי"ל ולדידי אין צורך לכל האריכות שלו בזה כיון שדעת מרן בש"ע לפטור המזיק שש"ח במ"ש אני עני בסה"ק