פני יצחק חלק ו לז

ז"ל וקי"ל כהסמ"ע ודעימיה דהגם מרן כשיטת הרמב"ם קאי דגם בגרמא חייב הגורם וגם לשיטת מהרמד"ב חייב הגורם אפי' נימא דאינו אלא גרמא וכמובן והא ודאי דאין סברא לחלק בין עיכוב נכסים לעיכוב פרעון ההלוואה דהא ודאי תורה אחת להם וכמובן: הטעם האחר שיש מקום לחייב שמעון ברבית שפורע ראובן לגוי הוא מעיקר ההוא דינא דאייתי לן מרן ז"ל בב"י משם מ"ך וז"ל ישראל שלוה מגוי לצורך ישראל חבירו מותר לאותו ישראל שהוא שליח לקבל הרבית מיד ישראל חבירו וליתנו לנכרי דאע"ג דאין שליחות לנכרי לישראל יש שליחות ואותו שקיבל המעות מיד הנכרי לצורך חבירו וישראל המשלח הוא הלוה ולא השליח עכ"ל וכתב הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' קע"ז דלדעת המ"כ דאף בלא הזכרת השם של המשלח וקביל עליה השליח אח' כתבו גדולי הדור שבזמנו דל"ד המ"כ מותר מן הדין דהרי השליח לוה מהגוי בשליחות הישראל ואף שלא פי' שמו והרבית נפרע ע"י מ"מ כל שלא לוה לצורך עצמו לאו לוה מיקרי ולד' הרא"ש והטור הו"ל אב"ר וכו' יע"ש והכי מפ' לה הרב פ"מ בח"ב סי' כ"ב וכתב שם שכן דעת מרן ז"ל יעש"ב והכי ס"ל להגאון מהר"מ מנרבונא ז"ל כמ"ש בשמו הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ב"י סי' קס"ט בדין נאמני הקהל ששמע משמו של הרמב"ן ששמע משם אחד מחכמי נרבונא שהנאמנים הם באפיט' של הקהל ולווין ופורעים בשבילם וכו' יע"ש וכ"כ הרב ז"ל בש"מ בפ' אזן עלה דהניחם עג"ק והפטר וכו' בשם הרמב"ן וז"ל בתשו' לרבנא משה וכו' הורה דמותר לישר' לומר לישר' חבירו לוה לי מעות מן הגוי ברבית דכיון דישראל עושה שליח ידו של זה הנוטל מן הגוי כיד שולחו שהוא ישראל ב' וכאילו הוא עצמו לוה מן הגוי וכו' יע"ש גם הרב בעה"ת ז"ל בשער מ"ו ח"ד העתיק דברי הגאון מהרמ"מ ז"ל הנז' בארוכה וסיים עלה וז"ל וכבר פי' בו רבים ונהגו בו היתר וכל הזקנים והח' שהיו לפנינו וכן בכל סביבותנו וכו' ואפ' שהם מתירים את הדבר משום חיי דברייתא מכמה פנים שהעולם דחוק וחסר וכו' שאין פרוטה מצויה וכו' גם השלטונים כמה פעמים מטילים מס על הקהל נחוץ וא"א להשהות פעמים ויעמדו ב' או ג' מן הטובים ולווים בשליחות הנשארים וכו' ולא היה שום אדם חולק ומערער בדבר וכו' עכ"ל יעש"ב וכ"כ הרב מהר"מ ב"ב ז"ל בתשו' הארוכו' סי' שצ"א כדעת מהרמ"מ ודעי' וכן דעת הרב העיטור ז"ל כמ"ש הרב מהר"ש חסון ז"ל בס' מש"י סי' כ"ח יע"ש וגם סברת המ"כ שהביא מרן ב"י פשטה אזלא כוותייהו דרבנן קמאי דמותר מן הדין לפרוע השליח הרבית דכל שלא ליווה לצורך עצמו לאו לוה מיקרי יע"ש והכי ס"ל למר הרב מחנ"א בהל' שלוחין סי' י"ב יע"ש כמ"ש כ"ז הרב באה"מ ז"ל שם דכ"ב ע"ג וע"ד יעש"ב ושם אסף איש טהור סברת החולקים ע"ז ה"ה הרמב"ן והרשב"א והיש מחמירים שהביא בעה"ת שם והמבי"ט ח"ג סי' ע"ב ומהראד"ב סי' ז' והפרמ"א ח"א סי' א"ך יעש"ב וכיון שדין זה במח' שנוי כנז' הו"ל ס' בפלו' דרבוותא באיסור דרבנן דכבר הרב באה"מ ז"ל שם דכ"ב ע"ד הוכיח במישור מדקדוק דברי הרמב"ן דגם לדידיה דאוסר אינו אלא לכתחי' משום דמיחזי כרבית ואב"ר הוא ושכ"כ הרב מהרש"ח שם לד' הרמב"ן שכ"כ בחי' יע"ש והכי דייק נמי בד' הרשב"א ובל' בעה"ת ובל' הרמב"ן שם ושכן יש לכוין דברי הנ"י והרא"ש והטור ז"ל בדין זה וזהו ממש דעת גדולי הדור שבו' מהרא"ש דס"ל הכי מטעם שלא תהיה מ"ח מן הק' אה"ק דלמר מותר גמור ולמר אסור מהתו' דהוי ר"ק ושנראין דבריהם בטוט"ו משום דאפושי פלו' ל"מ וא"נ דהוי מילתא דתמיהא וכו' וכן מצא להרב כנה"ג שם סי' קס"ט בהגהט"ז אות כ"ז שכ' בשם מהרמ"י והרמ"ה דאיסור השליח הוא מדבריהם ושכן דעת הב"ח ומהרשד"ם והפ"מ בח"א סי' נ"א ובח"ב סי' כ"ב ובח"ג סי' ס"א תשו' מהר"י ושם סי' ל"ב וכן דעת הש"ך יו"ד סי' קס"ט סקג"ן יע"ש והכי מוכח מהת"כ דדריש קרא דאת כספך ולא כסף אחרים דאפי' קביל עליה אח' מותר מהתו' ושכ"כ הרב זרע אברהם יו"ד סי' ב' דגם הראשו' ס"ל דרבית ע"י שליח מדרבנן הוא דאסור והו"ל אב"ר וסיים עלה הבאה"מ ז"ל שם דכ"ג ע"ב וז"ל והשתא דאתינן להכי דזכי לן רחמנא להך דרשא דת"כ דלא חשיב מלוה ברבית אלא כשמלוה מנכסי עצמו ודכוותה נמי לא חשיב לוה אלא כשלוה לצורך עצמו ואשכחן נמי לרבוותא בתראי בפי' אתמר מס' דנפשייהו דס"ל הכי דבהני תרי גווני מדאוריי' משרא שרי ולא אסיר אלא מדרבנן משום דמיחזי כרבית והו"ל אב"ר ולעומת זה אית קמן דעת מהר"מ מנרבונא וסיי' אמבוהא דר"ק ותקיפי כמ"ש שכן פי' בו רבים ונהגו בו היתר וכל הח' והזק' שהיו לפננו וכן בכל סבי' וכן דעת מהרמב"ב בארוכות סי' שצ"א דכל שאינו לוה לצורך עצמו אלא לצורך המשלח אלא שהשליח ק"ע א"ח לאו לוה מיקרי ומותר אפי' מדרבנן ולצד זה הוא דעת המ"כ א"כ איפא עכ"ל דהך דרשא דת"כ צ"ל דע"כ לא פליגי רבוותא בהך דינא אלא אי אסיר מדרבנן או"ל ברם מדאו' משרא שרי לכ"ע עכ"ל הצל"ע ובכן כיון דהאיסור הוא מדרבנן למ"ד ואיכא רובא קמן דס"ל דשרי לגמרי גם מדרבנן הו"ל ס' איסור דרבנן ואזלינן בספקו להקל ככל ס' איסור דרבנן דבעלמא ובפרט היכא דהשליח הוא מוחזק דמצ"ל קי"ל כהמתירים גם מדרבנן והגם דמרן ז"ל בשה"ט יו"ד סי' קס"ט פסק לאסור כהרא"ש והטור ז"ל היכא דליכא משכון והיכא דהגוי סומך על השליח ומקבל עליו השליח אחריות לגוי ואנן בתריה דמרן גרירי מ"מ כיון דגם מרן ז"ל ס"ל דאיסור השליח והערב אינם אלא מדרבנן כמ"ש הרב פרמ"א ז"ל שם בדין הערב והרב באה"מ ז"ל שם דכ"ג ע"ג בדין רבית ע"י שליח ומנהג קדום ממרן ז"ל דנהגו היתר רבים וזקנים וחכמים רבית ע"י שליח כמ"ש מהר"מ מנרבונא וסיי' ז"ל א"כ כיון דקודם מרן נהגו בו היתר כבר גילה דעתו מרן ז"ל בהקדמתו דהיכא דנהוג נהוג ואינו חולק על המנהג הגם דמדינא אסיר מדרבנן לדידיה נמי וכמו שכתבתי בעניותי במ"א בפרט זה ואכמ"ל בזה כעת: והנה נ"ד אינו המלוה הא' שהוא הסוחר אלא שליח או ערב ומה שטען שמעון שלא הרשהו להיות ערב אין בטענתו ממש כלל כיון דכתב לו בקמבייאליה שלוה למאמרו סך כו"ך א"כ בדיבור זה שכתב למאמר פ' הורה בעצמו שזה הסוחר רוצה למוכרה לזולת בפחות כדי לגבות מעותיו ומוכרח הסוחר הזה לכתוב תוך הכ"מ ג'ירו באחריותו שאם לא יפרעם שמעון בזמנו מוכרח הגוי לחזור על ראובן בכח הג'ירו שכתב לו תוך הקמבייאליה וכדי שלא ירד כבודו בעשיית הפורטיסטו עליו הוכרח ג"כ לחייב עצמו בחתי' שהוא חייב לפרוע הרבית ג"כ דמשם ואילך והו"ל ראובן הסוחר אינו אלא או שליח או ערב דאלת"ה למה לו לשמעון לכתוב תוך הקמ' שהיא למאמר פ' הי"ל לכותבה לשם ראובן הסוחר דוקא ולא למאמרו דבהכי הו"ל לוה ממנו לבדו ולא היה יכול ראובן למוכרה לאחרים כלל אל"ו משום דידע שמעון שראובן מוכרח למוכרה משו"ה כתב למאמרו ובלתי ג"ירו באח' לא יקנו ממנו כלל וא"כ פשוט מאד דשמעון עשאו לראובן שליח ללוות בעדו ג"כ מהזולת באח' על השליח וכפי האמור לדעת המ"כ והראשונים הנז' מותר לגמרי לקבל ראובן הרבית משמעון וליתנם לגוי דלא חשיב ראובן מלוה ללוה כיון שלא לוה מגוי לצורך עצמו ומנכסי עצמו כלל אלא לצורך שמעון הלוה הא' וגם הגוי עצמו יודע ומכיר ללוה