פני יצחק חלק ו רמו

בהסכמת חביריו הא ודאי פירכא היא דאין זה אלא דרך ענוה כנהוג ברוב הפוסקים ז"ל כיון שלא כתב בפירוש הוא מטיל תנאי גמור שאינו סומך על דעתו כ"א בהסכמת חביריו א"כ לא כתב כן אלא דרך ענוה. עיין בס' ירים משה ובס' אורח משפט בכללי הקי"ל ובספר אהל יצחק. ובפרט שהרדב"ז גופיה כתב שם שכן דעת מוהר"י בי רב ז"ל והרמב"ן ז"ל ורבני מצרים שבזמן רבינו אברהם הנגיד ז"ל א"כ למה הוא צריך עוד להסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי אין לחוש מזה כלל כיון דאינו אלא דרך ענוה ודלא כדעת קצת חכמים שבזמן מוהרש"ג ומוהרש"ך ז"ל שפקפקו בזה שלא החליט ההתר בפי' ותלה הדבר בהסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי דאין לחוש מזה כלל אלא דרך ענוה וכאמור. וכן מוכח מדברי כל הפוסקים ז"ל הבאים אחרי הרדב"ז ז"ל שכתבו בפי' שהרדב"ז ראש המתירים הוא ולא חששו למה שכתב הרדב"ז ז"ל אם יסכימו חביריו וכו' משום דפשיטא לה אין זה אלא דרך ענוה כנז"ל והדברים פשוטים: ועכ"פ אן בדידן שקבלנו דעת מרן ז"ל אכתי אין בידינו להתיר לכאורה כיון שמרן ז"ל נראה שדעתו לאסור וכנז"ל א"כ הגם דאינו אלא ספיקא דרבנן אזלינן לחומרא מאחר שקבלנו היראות מרן ז"ל כנז"ל: אמנם אשכחנא לן פתרי לצאת ידי חובת דעת מרן ז"ל משום דאיכא בנ"ד תרי ספיקי חדא דעיקר איסור ספק ממזר אינו אלא מדרבנן ואינה אלא משום ספיקא דמן התורה שרי וכמו שאמרו רז"ל ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ספק ממזר יבא. אכן מדרבנן אסרוהו מספק ובפי' אמרו דאסור מספק וא"כ הו"ל חדא ספיקא. תו איכא ספיקא אחרינא שמא הלכה כהרדב"ז ודעימיה דמתירין בפשיטות לבני מקרא הללו להתירן לבא בקהל ה' כנז"ל והו"ל תרי ספיקי והם אלו. חדא שמא ספק ממזר מותר גם בדרבנן ואת"ל דאסור מספק כרז"ל שאסרוהו מספק שמא בנ"ד הלכה אזלא כהרדב"ז ודעימיה ז"ל דמתירין בפשיטות דאין כאן חשש ממזרות כלל כנז"ל. ואין לומר דכי דחכמים ז"ל אסרו ספק ממזר א"כ עשאוהו כודאי ממזר ואין כאן עוד מקום לעשותו ספק ולצרפו עם ספק אחר דהא ודאי ליתא דכבר עמד על זה הגאון הרב שער אשר ז"ל ואנהרינהו לעינין בחלק אה"ע ח"א סי' כ"ה ד' פ"א ע"ד וז"ל גם אין לפקפק הכא בהאי ס"ס דנ"ד מטעם דכיון דאחד מהשני ספיקות הוא על אותו שטבע בים וכו' ומספקא לן אם חי אם מת כיון דזה הספק בעצמו כבר עשאוהו חכמים ז"ל והם אמרו וכו' הו"ל כאלו עשו אותו כודאי חי ותו לא פש לן שום ספק בזה אם כבר מת לצרפו עם אידך ספיקא כדי להתיר מתורת ס"ס רק בעינן שני ספיקות זולת אותו הספק שעשו חכמים. דומיא לההיא דכתב ה' או"ה והביאו דבריו ה' ש"כ והפר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס ס"ק ח"י בענין גבינות ישראל שהיו בבית הגוי דלא שרינן משום ס"ס ספק אם נחלפו וכו' ואת"ל נחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוי מחמת אותו ספק דשמא הועמדו בעור קיבת נבלה הו"ל איסור ודאי ואינו ניתר בס"ס עד שיהא בו שני ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרוהו חכמים עליו כמו שיע"ש: וראיתי לה' שמחת יו"ט ז"ל וכו' הא ודאי נטולה היא הכא בנ"ד מטעם דכבר חדא זמנא מזה שנים רבות עמדתי על דבר זה ואנכי עשיתי אר"ש ויצאתי לחלק בזה מההיא דהרמב"ם והאו"ה מתלת טעמי והאחרון שבהם אני אמרתי דע"כ לא קאמרי רבנן דצריך שני ספיקות מלבד הספק שגזרו עליו אלא דוקא היכא דנפיק מפומייהו דרבנן דבר זה אסור בסתם הגם דידעינן שהיה מתורת ספק מ"מ כיון דגזרו ואמרו לאסור בסתם הו"ל כאלו השוו הדבר לודאי איסור. וכמו ההיא דדמאי שהיתה: גזרתם בסתם כדאיתא בסוטה ד' מ"ח עמד והתקין להם הלוקח פירות מע"ה מפריש מהם מעשר הגם שמתורת ספק נגעו בהו שהיו מהם שאינם מעשרין מ"מ לא שבקו רבנן הדבר על הספק רק עשאוהו כודאי יגזרו ואמרו שצריך להפריש מהם מעשר משא"כ כה"ג דהכא בנ"ד דאמרינן בפי' דבר זה ספק ונותנים להם חומרי חיים וחו"מ ודאי דאינו אלא לומר לך דבנפול לנו ספק אחר שפיר יכול אתה לצרפו לאידך ספיקא ולהתיר הדבר דהא אפי' בספיקא דדינא כגון בעייא דלא אפשיטא או דסלקא בתיקו רבו האומרים. ודעת מרן ז"ל ביו"ד סי' ל' מכללם ד כי אית לן ספיקא אחרינא או דמציאות או פלוגתא דודאי מצרפינן ליה לספיקא דגמרא להתיר: וכמו שראיתי לה' כרם שלמה ז"ל אה"ע סי' ד"ן דמייתי מה' עדות ביעקב ז"ל דעביד מר ס"ס להתיר כה"ג ועני מר ניהו ה' מוהרש"א ז"ל אבתריה ואמר ראויים הדברים למי שאמרם כמו שיע"ש: וגם ה' פר"ח ז"ל שם בס"ק ב' דפליג ואמר דאינו נכנס תחת סוג ספק דספיקו כודאי איני אלא גבי ספיקא דדינא דנשאר בש"ס בספק כיון דלא הכריעו רבנן לצד אחד הו"ל לדידן כודאי משא"כ בספק מציאות כמו מי שנטבע בים ולא יצא שאמרו שנותנים להם ח"ח וח"מ גם כלפי דידן היה נופל הספק הזה ובנפול לנו ספק אחר היינו מתירים מתורת ס"ס פשיטא ודאי דעבדינן ליה. ועתה בא לידי ס' נאות דשא הנדמ"ח ושם ראיתי בסי' ט"ז שיצא לחלק בכה"ג מההיא דגבינות לשאר דברים שהעמידו רבנן עליהם בספק. ועיין עוד שם בסי' טו"ב עכ"ל ז"ל הצל"ע יע"ש באורך. וממנו נקח ונבין ונדון לנד"ד דעיקר איסור הם אמרו שהוא ספק ממזר לא יבא ומבואר שהוא משום ספק כנז"ל א"כ שפיר נוכל לצרף הספק הלזה בהדי ספיקא אחרינא דפלוגתא דרבוותא דהרדב"ז ודעימיה עם שאר פוסקים ז"ל כנז"ל כדי לצאת ידי חובת דעת מרן ז"ל ומה גם דגם בדעת מרן ז"ל יש לצדד דלא פסק כר"ש ז"ל דאוסר משום ספק ממזרות אלא היכא שנתקדשו נשותיהן קדושין גמורים בעידי ישראל וכדאוקים. להו הרדב"ז ז"ל כנז"ל וא"כ הא איכא ספיקא אחרינא בדעת מרן ז"ל והוו להו תלתא ספיקי וכמבואר. אשר בזה ניצולים אנחנו מכמה ריעותי דהוה ס"ד למיזל לחומרא אפי' דאינו אלא ספק איסורא דרבנן חדא משום ס' רבינו ברוך ז"ל שהביא המרדכי בפ' החולץ דס"ל למר דגם בס"ס או בספק איסור דרבנן אזיל מר לחומרא הגם כי הפוסקים רובם ככולם לא חשו לה מ"מ כיון שמצינו למהר"א אלפנדרי ז"ל בקו' אליה רבה ד' שהחזיק דבריו כן ה' מהר"י קובו ז"ל בתשובת גבעות עולם סי' נמשך אחריו וכן הרב שמחת יו"ט ז"ל וכמה מהאחרונים מבקשים פתח לצאת מידי סברתו. גם אנן בעקבותיהם נלך וכן מה שנמצא בדבריהם דרבנן חומרא אחרת שיש מהם אומרים דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ואפי"ה בתרי ותלת ספיקי אזלינן להקל כידוע. עם דרוב האחרוני' לא חשו לזה מ"מ הכא בנד"ד כ"ע מודו דשפיר אזלינן להקל כיין דאינו אלא ספק איסור דרבנן ואיכא תלתא ספיקי כמדובר: ועיין בס' אוזן אהרן מערכת ס' אות ח' שכתב וז"ל ס"ס סוגייא דעלמא להתיר בס"ס בפלוגתא רבוותא אף באיסור דאורייתא וגם באיסור אשת איש לה התירה לעלמא כמו שיראה המעיין בתשובת האחרונים וכו' כ"ש שיש להתיר בענין זה דאינו אלא משום לעז ופיסול דרבנן ה' ג"פ סי' קכ"ט ס"ק י"ג יע"ש עכ"ל. ודון מינה