פני יצחק חלק ו רל

אבידה ודל"ת דלי"ב והכל בגוף אחד הוא הקב"ה וכנז"ל: וכ"ת א"כ איפה השתא דאתי עשה דתשובה ודחי לא תעשה דלא יוכל בעלה וכו' א"כ הו"ל כולהו לאוי שבתורה ניתקו לעשה דתשובה כמי שאמר הכתוב ושבת עד ה' אלק'יך וא"כ מן הראוי היה שלא יהיה חייב החוטא מלקות ומב"ד כיון דניתקן הכ' לעשה דתשו' ואמאי יענישו ב"ד ע"ז וכחקירת הנח"ב ז"ל וכנז"ל לז"א לא ידע דבר רע כלו' לגבי ב"ו לא ידע דבר שהוא כינוי לתשו' כמש"ה קחו עמכם דברים ור"ל דבני אדם א"א להם לידע אם התשו' שעושה החוטא היא בלב שלם ובנ"ח הגם שריבה בסיגופים ובתעניות מאן לימא לן דכונתו רצויה דאפשר דהוא עדין רע בלבו דכל המתודה ולא גמר בלבו לעזוב החטא לגמרי הז"ד לטובל ושרץ בידו והאדם יר' לעינים ולכך לא דחי עשה דתשו' לכולהו לאוי שבתורה וענוש יענש החוטא איש כדרכיו בב"ד ברם לגבי הקב"ה דהוא ית' חוקר לב ובוחן כליות מהניא ליה התשו' לנתק לאו דלי"ב וכתי' הרב חיד"א ז"ל וכנז"ל: אמר עוד ועת ומשפט ידע לב חכם שם רמז למשז"ל היכי דמי בעל תשו' מחוי ליה ר"י באותו פרק וכו' וידוע דתיבת ידע הוא לשון הכנעה כמו ויודע בהם אנשי סוכות ובא הכתוב הזה להודיענו דאעיקרא קו' ליתא למשה"ק דהיכי אתי עשה דתשובה ודחי ל"ת דלא יוכל כיון דהוי בתרי גברי כנז"ל והיינו משום דעת ומשפט שהוא עושה את העבירה ידע יכנע ויחזור בתשו' באותו פרק וכו' ובכה"ג תשובה כזאת אינה אלא תשו' מאהבה וזדונות נעשות לו זכיות ונעקר העון מעיקרו וכאילו לא חטא כלל וה"ז דומה ללב חכם שעוקר הנדר מעיקרו כדאיתא בש"ס דכתובות וכנז"ל ה"נ בענין התשו' נעקר העון לגמרי ולא חשיב שעובר הקב"ה ח"ו על לאו דלא יוכל וכו' כלל לפי שאין כאן חטא מעיקרא וזדונות נעשות לו זכיות וכנז"ל: וכ"ת תינח כשעושה החוטא תשו' מאהבה דאז זדונות נ"ל זכיות ואולם כשהוא שב מיראה דנעשו שגגות ולא נעקר העון לגמרי א"כ היכי א"ע דתשו' ודחי ל"ת דלא יוכל ואשכחן דר"י סתמא קאמר גדולה תשו' שדוחה ל"ת שבתורה ומשמע בין שב מיראה או מאהבה דחי עשה דתשו' לל"ת וה"ט משום דאתי עשה ודל"ת ותק"ל קו' קמייתא דמאי רבותיה דתשו' הלא בכל התו' כולה הכי קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת לז"א תדע לך דלק"מ משום כי לכל חפץ יש עת ומשפט וידוע דמלת חפץ הוא כינוי למצות כמ"ש ז"ל בילקוט ע"פ ועת לכל חפץ וכאן רמז לתירוץ הרב חק נתן ז"ל הנ"ל דהיינו רבותיה דתשובה דלכל חפץ שהם המצות יש להם עת לעשותם ומשפט לדחותם דיש זמן דיכול לקיים שתיהם העשה והל"ת כגון מילה שלא במקום צרעת וצרעת בלא מילה ולהכי כשבאו שתיהם בב"א בדין הוא דליתי עשה ולידחי ל"ת לא כן עשה דתשובה דא"א לעשותה בלא דחיית הלאו והיינו רבותיה דתשו' וכנז"ל: וא"ת כיון דאמרי' בפ' יוה"כ עבר על"ת תשו' תולה ויוה"כ מכפר א"כ ע"מ עשה ה' ככה לקבוע יום אחד בכל שנה ושנה לכפר על הנפש הלא היה אפשר שיקבע יוה"כ אחד לכל ג' שנים או יותר לז"א תדע לך הטעם לזה משום כי רבה רעת האדם עליו שם רמז למ"ש הרב החינוך ז"ל בפ' אח"מ במצות תענו את נפשותיכם שכתב כי השי"ת ברוב רחמיו קבע יום אחד בשנה לכפר לכל עון ולכל חטאת דצפה והביט כי בלא זה אי אפשר שאם לא היה עושה זאת אם היו מתקבצים העונות שנה אחר שנה לרוב הימים תתמלא סאתם ויתחיבו כליה ח"ו ויהיה העולם שמם ולפיכך ראה בחכמתו כדי לקיים העולם לקבוע יום אחד בשנה לכפר לפניו ית' לשבים עכד"ק יע"ש וז"ש כי רבה לא היה קובע יוה"כ בכל שנה היתה מתרבה רעת האדם עליו ולפיכך ציוה לנו לעשות יוה"כ אחד בכל שנה לרוב רחמיו עלינו כי לא יטוש ה' את עמו וק"ל: נחזור לקראי דיחזקאל סי' ח"י הנז' דאפ"ל באו"א ולו' מאי בינייהו דישראל עם הקב"ה ובמאי פליגי דישראל אמרו לא יתכן דרך ה' והקב"ה השיבם הדרכי לא יתכנו הלא דרככם לא יתכן וכו' ואפ"ל דהדברים מגיעים למ"ש בש"ס בפ' המגרש בעי רבא האומר לאשתו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו וכו' בתר דבעיא הדר פשטה דהרי היא מגורשת לעולם משום דכיון דפסקה פסקה ואמרינן תו התם דרב אתקין למכתב בגיטא מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא רבא וכו' יע"ש והרי"ף ז"ל בהלכותיו השמיט לבעיית רבא הנז' וכ' הראשו' ז"ל דדחה מהלכה סברת רבא מקמי דרב והרמב"ם ז"ל פ' להדיא לבעיית רבא דאינה מגו' כלל דה"ז גט בטל וכרב דאתקין מן יומא דנן ולעלם ואולם שאר רבוותא קמאי ז"ל פסקו כרבא דמגורשת לעולם מטעם דכיון דפסקה פסקה ומינה ילפי הרא"ה והריטב"א והר"ן ז"ל דה"ה וה"ה ג"כ במי שמכר לחבירו בית או שדה לזמן קצוב גופא ופירי דלדעת רוב הפוס' דס"ל כרבא דאמר בגט אשה כיון דפסקה פסקה א"כ זכה בה הלוקח לעולם דגם במוכר לזמן קצוב אמרי' כיון דפ"פ אך להרי"ף והרמב"ם דפסקו דלא כרבא דגם בגט אמרי' דגט בטל הוא ולא אמרי' כיון דפ"פ ה"ה במוכר לזמן קצוב ל"א כיון דפ"פ ובכלות זמן המכירה חוזרת הקרקע לבעליה וכ"פ הרמב"ם ז"ל להדיא בפכ"ב דמכירה והטור ומרן ז"ל בח"מ סי' רי"ב יע"ש וכ' הרשב"א ז"ל בתשו' דהאומר לחבירו שדי זו נתונה לך גופא ופירי עד שאעלה לירוש' וחזר הנותן וקנאה ממנו קודם שעלה לירוש' חוזר המקבל וזוכה בה דכיון דקאמ"ל עד שאעלה לירוש' מפרשינן דבריו דה"ק ליה לעו' תהא שלך עד שאעלה לירוש' דלא מצינן לפרש לישניה כפשטיה שלא נתכוון להקנותה לו אלא עד שיעלה לירוש' בלבד ולא לאחר מכאן דהא א"א דהזכיה לא פקעה בכדי דזוכה בה לעולם דכיון דפ"פ כשיטת הרא"ה ודעימיה ז"ל וכיון שכן אמאי לא נתנה לו מתנה החלטית לעולם אלא עכ"ל דודאי הכי הוא דמתנה החלטית נתן לו ומה שאמ"ל עד שאעלה לירוש' הכי קאמ"ל דאם בתוך הזמן יחזור הנותן ויקנה אותה ממנו יחזור המקבל ויזכה בה אך לאחר שיעלה לירוש' אם חזר הנותן וקנאה ממנו פקעה זכות המקבל על ידי הקנאה זו כמ"ש כ"ז הרב גבול יאודה ז"ל בליקוטיו יעש"ב: וכ' עוד הרב הנז' ז"ל בס"ה שרידי יאודה וז"ל והנה מודעת זאת שהאל ית' לא גזר גלות על ישראל רק לזמן ע' שנה דוקא וקודם שהגלה אותם גילה להם זמן הגלות ככתוב בירמיה סי' כ"ה שיעבדו את נ"נ ע' שנה וא"כ י"ל דכיון שהתנה ואמר שישתעבד בהם נ"נ ע' שנה הרי זה כאומר שדי נתונה לך עד שאעלה לירוש' דאפי' חזר וקנאה ממנו קודם שעלה לירוש' חוזר המקבל וזוכה בו אוף ה"נ דכוותה דאף אם ישובו ישראל בתשו' תוך ע' שנה וישיב ה' את שבותם אכתי עבדי נ"נ נינהו שהרי חוזר וזוכה בהם וכו' דלמאי איצטריך לגלות להם זמן הגלות ובהדי כבשי דרחמנא ל"ל אלא דרצה להודיע להם גזירה קשה דבתו"ז ע' שנה לא יועיל להם תשובה ומע"ט דאכתי עבדי נ"נ נינהו ובאנו לטענת עבד שמכרו רבו: אלא דאכתי יש לדון אדרבא לאידך גיסא דהא אפי' הרשב"א לא אמרה אלא במקנה לחבירו קה"ג עד שיעלה לירוש' וכו' משא"כ אם לא הקנהו רק ק"פ