פני יצחק חלק ו קעו

אמר עוד וכן קרני רוב החיות פסולים מפני שהם עצם אחד ואין להם זכרות מבפנים אפ"ל שבא לרמוז לפי דרכנו שביארנו בשבח המגיע ליומא דר"ה ועימ"ת כמה מעלות טובות מה יופיו מה טובו יותר מכל החגים והמועדים שיהיו ישראל נקיים מכל מום חטא ועון כבריה חדשה לכך בא לרמוז ולהודיענו שכ"ז לפום אתערותא דלתתא בתשו' ובתפלה וצדקה ומע"ט ולא כמו שחושבין בני אדם שע"י שלובשים לבנים ואוכלים ממתקים לסימנא מילתא ועושים העיקר טפל והטפל עיקר לובשים לבנים ותחתיהם תעמוד הבהרת נשמתם לובשת שחורים אלא העיקר הוא לתקן כלאי בגדי הנפש מבפנים מתחת למדיו ע"י התשו' בכל לבם לרחוץ בגדי הנשמה מכל לכלוך עון ואשמה ולהסיר בגדים הצואים שהיו עליה ונק"ה ל"ו ינקה חלוקא דרבנן וסלף בוגדים תחי' וראש ואז יהיה נכון לבו בטוח בה' אלקי המשפט שיצא בדימוס בדינו מלפניו ית"ש ולאיש אשר אלה לו אחר כלותו מעשות כל אלה יאכל ממתקים ליכול וליחדי וילבוש לבנים דע"י ששב בתשו' סמוך לבו כי ה' אלק"ינו מרחם ויקבל תשו' כי אינו חפץ במיתת חייבים כי אם בשובו מדרכיו וחיה ישוב אל ה' וירחמהו וכו' ובוטח בה' באמת ובתמים ונותן בה סימנים טובים לסימנא מילתא גדולה הבטחה כמ"ש רבינו הטור ז"ל שם וז"ל דהעכו"ם כשהדין מתוח לפניהם לובשים שחורים וכו' משא"כ ישראל לובשים לבנים וכו' ובטוחים בה' וכו' דבר ציוה ה' ליעקב יום הדין הגדול והנורא יומא דר"ה וכל העכו"ם אין נותנים לב לשוב לא כאלה חלק יעקב שהם יודעין יום הדין הגדול והנורא יומא דר"ה יום אדיר בימי שנה ואוכלים ושותים ובטוחים בה' וכו' עכ"ל. הרי מוכח דישראל נותנים לב ליום הדין לשוב ולובשים לבנים ואוכלים ובטותים והיינו דאהניא להו ונמצא דהעיקר היא התשובה וכ"כ רבינו האר"י ז"ל והבי"ד הרב באה"ט ז"ל שם שמתוודים בין התקיעות בין תשר"ת לתש"ת וכו' יע"ש. ואיתא במד"ר ע"פ יכרסמנה חזיר מיער דהעכו"ם נמשלו לחיות רעות שביער וכן תמצא בדניאל ע"פ וארו חיוותא וכו' ושינין דברזל לה אכלא ומדקא וכו' יעו"ש וכמ"ש מהרש"א ז"ל בחדא"ג כידוע: וע"ז בא הרמז וכן קרני רוב החיות שהם העכו"ם חיות טמאות פסולים מלקבלם בתשו' מפני שהם עצם אחד ואין להם זכרות מבפנים כלומר שהם קשים בדעתם ואינם מעלים בזכרונם את יום הדין לשוב בתשו' כמו ישראל אומה הישראלית יודעת את אופייה של אלד"יה ואין עושים בפרט זה תוכם כברם אלא בהעלם מבפנים זוכרים ומרגישים את יום הדין ומתוודים בינם לבין עצמם בשעה שהדין מתוחה ומתתקנים מבפנים ולהם לב טהור נקי ובר מכל לכלוך עון אשר חטא אשר עשו מקודם ושבים מלב ומנפש ובטוחים בה' לצאת בדימוס בדינם ומראין סימני טהרה לובשים לבנים ואוכלים מעדנים ושמחים ובטוחים וכו' משא"כ העכו"ם בשעה שיודעים שהדין מתוח להם לובשים שחורים וכו' וכל רואיהם יכירום כי כלתה אליהם הרעה כי יודעים בעצמם שאין להם תקומה וא"כ הם עצם אחד מבית ומחוץ מה גם ביום הדין שהוא יום ר"ה לא ידעו ולא יבינו שהוא יום הדין ואין נותנים לב לשוב ואינם מרגישים וא"כ אין להם זכרות מבפנים אפי' במחשבה בלב כלום עד בא יבא עליהם יום דינם בצרה וצוקה וע"כ לא יקומו ר"ב אבל ישראל היינו שבחייהו דאעפ"י שהם אוכלים ממתקים ולובשים לבנים מ"מ ברנה יגילו ברעדה ונותנים לב מבפנים לזכור כל מעשיהם הרעים שקדמו ומתוודים עליהם ושבים בכל לב טרם מכה ציץ רפואה מקדימים תפלה ותשו' לצרה ובוטחים בה' והבוטח בה' חסד יסובבנו ואפשר עוד לרמוז במ"ש ואין להם זכרות מבפנים ועוד כתב מרן ז"ל שם בסט"ו וז"ל לא הוציא זכרותו אלא נקב את זכרותו וכמ"ש הרב ט"ז ז"ל בסקי"ז כשר עכ"ל דהיינו שמתחלה השופר יש בו עצם ממלא את החלל וצריך לכתחי' להוציא את העצם שהוא הזכרות הממלא את חללו ואם לא הוציאו אלא נקב את זכרותו ותקע בו יע"ש רצה לרמוז בזה כי העיקר הוא התשו' כמש"ל ויש ב' אופנים בבעלי תשו' כמ"ש לעיל בסי' תקפ"א שצריך בכל חדש אלול לקום באשמורת וכו' והספרדים נהגו לומר סליחות ותחנונים בכל יום והאשכנזים תוקעין בכל יום אחר התפלה שחרית כדי לעורר בתשו' מקודם ימי הדין ובשבוע סמוך לר"ה גם האשכנזים אומרים סליחות באשמורת ושניהם מקרא אחד דרשו קרא כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו מדאמר קרא ליום ול"א ביום. משמע דר"ל שלשים יום של חדש הרחמים שהם קודם לחגנו והאשכנזים דרשי לקרא כפשטיה תקעו מקודם סמוך ליום חגנו וקדמיה לרשיעא הוא סט"א קודם שמלך יושב על כסא דין ויבואו בני האלקים להתיצב על ה' וישראל עושה חיל מתורה ומצות ולא ע"ד שפירש רבינו האר"י ז"ל משז"ל אחורי ארי ולא אחורי אשה כידוע אבל אוה"ע אינם חושבים שום מחשבה לדין הבא עליהם ועד שיבא הדין הם כלים מאליהם וגם ביום ר"ה אינם יודעים שהוא יום הדין לשוב משא"כ ישראל הגם שיש בהם דלת העם דאפשר שלא יתנו לב לשוב מקודם מ"מ ביום הדין כולם נותנים לב לשוב ולזה בא הרמז דלכתחילה יוציא הזכרות מקודם ויהיה חלל נקי מבית ומחוץ מקודם ושופר מלשון שפרו מעשיכם מקודם ואז ביום ר"ה יתקע יותר התשו' בלבו בשופר שפירו נאה יותר ביום ר"ה בתפלה וצעקה עד יצא כנוגה צדקו ויהיה אז כבריה חדשה ואפי' לא הוציא זכרותו מקודם אלא שנקב הלב לבית חללו את הזכרות ר"ל עם הזכרות דהיינו תיכף את יום הזכרון יום ר"ה והעלה בזכורו כל מעשיו הרעים ונקב הלב הסתום ואטום בהרהורי עבירה כל השנה והיום התודה בלבו והרהר בתשובה אפי"ה עכ"פ כשר שמועיל לו לקבלו האלי"ת בתשו' לא כן אוה"ע שאינם מרגישים ביום הדין יום ר"ה הרי הם סתומים בעצם אחד בעבירות ואינם מרגישים עד שכבר נגזר עליהם גז"ד ובאה עליהם הגזירה כסופה יעברו: עוד יש לרמוז דהא דבעינן שיהיה להם זכרות מבפנים שם רמז למ"ש המפרז"ל ע"פ ועתה מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' כי ועת"ה גי' תפ"א גימט' פלונית שהיא לילית עם הכולל ותיבת מה א"ת מה אלא מאה כמשז"ל ותיבת מאה גימט' ס"מ בעלה הנז"ל שע"י היראה ותפלה וצדקה נכנעים וכלים לגמרי ולזה נלע"ד טעם שאנו אומרים בתפילת ר"ה והרשעה כולה בעשן תכלה דביומא דר"ה ויבואו בני האלקים להתיצב על ה' כידוע ואנו מבקשים בלשון נסתר ומלכותו בכל משלה וצריך לכוין בתפלתינו בעיקר זה: עוד אפשר לרמוז שופ"ר גימט' תקפ"ו ולכן רבינו הטור ומרן ז"ל קבעו הל' שופר בסי' תקפ"ו דאותיות הנעלמים שהם המילוי של אותיות ראש השנה שהם מאות רי"ש תניח אות ר' העיקרית ותקח המילוי דהיינו י"ש ומאות א' תקח המילוי ל"פ ומן אות שי"ן תקח י"ן המה יעלו גימט' ת"פ שם רמז לת"פ מחנות של לילי"ת ע"ד שפי' המפרז"ל רמז הכ' ותקח מרים הנבי' את התף כידוע. גם תיבת השנה שני ההין לרמוז על ב' מילוין של ב' ההי"ן ה"י ה"ה הם מספר ט"ו ואות שי"ן דהשנה תקח י"ן המילוי שלה ומאות נו"ן ו"ן הרי ט"ו י"ן ו'ן גימט' קל"א כמספר סמא"ל. וסמא"ל ולילי"ת עולין תרי"א גימט' תורה שע"י התורה ניתש כח הסט"א הנז' כמשז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וכתב הטור ז"ל