פני יצחק חלק ו קמז

שלא יבא לידי איסור סקילה מ"מ י"ל דאפשר דדוקא בכגו"ד דרדיית הפת דאינו אלא איסור דרבנן דחכמה היא ואינה מלאכה כדאי' בר"ה דכ"ט וכתבו התוס' בסוגיין דמ"מ מדרבנן אסור לרדות הפת ומשו"ה אמרינן דירדנה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ברם לעבור על עשה דאורייתא כגון האי עשה דועוע"א אפשר דלא התירו: והתוס' ז"ל שם בד"ה וכי או"ל חטא הקשו מדאמרי' בפ' בכל מערבין ניח"ל לחבר דליעביד איסורא זוטא וכו' והכי איתא התם תניא האומר לחבירו צא ולקוט תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא לי כלכלה זו מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר דברי רבי רשב"ג אומר בד"א בע"ה אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי נראין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מ"ה ולא יאכילו לע"ה טבלים וכו' במאי קמיפלגי רבי ס"ל ניח"ל לחבר וכו' ורשב"ג סבר ניח"ל לחבר דליעביד ע"ה אי"ר ואיהו אפי' איסורא זוטא לא ליעביד ע"כ ובכן מקשו התוס' שפיר על אתקפתא דר"ש דפריך וכי וכו' דכפי"ד רבי מתוקמא שפיר בחבר דניח"ל דליעביד איהו איסו' זוטא וכו' ותי' התוס' דהתם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו פי' דאמ"ל מלא לי כלכלה זו תאנים וכו' וחזקת חבר שאינו מוציא דשא"מ מתח"י אבל הכא שלא נעשה על ידו האיסור אין אול"ח כדי שיז"ח ואומר ריב"א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם לא נעשה עדין האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יבא לידי איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של האיסור כבר נעשה וממילא יגמר ולא יעשו איסור קל בידים וכו' עכ"ל: והרב שורשי הים ז"ל ח"א בשורש זה דאין אול"ח פירש דברי ריב"א הללו וז"ל וכוונתם דהוק"ל דכיון שבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי וכו' א"כ משם היה יכול רב ביבי לפשוט בעייתו דודאי המדביק עצמו יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא ע"י עצמו ולזה תי' ריב"א דדוקא התם התירו מה"ט דהחטא בא ע"י משום שחבירו עדיין לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לו לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת שהתחיל באיסור וממילא יגמר מספק"ל לר"ב אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור החמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש"ס הכא בהדביק פת דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפי' התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפי"ה או"ל שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע"כ לא התירו לאחרים לחטוא כשהחטא בא על ידו אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין או' בזה חטוא כדי שי"ח אפי' שהחטא בא ע"י דדוקא גבי ההיא דתאנים שעדין לא התחיל חבירו לאכול טבל הוא שהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה האופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו או' חטא כדי שי"ח אפי' שהחטא בא ע"י ומבואר יוצא מתו"ד ריב"א דיותר סברא הוא להתיר לחטוא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטוא באיסור כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטוא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור ובכן אני תמיה ע"ד מרן בתשו' אה"ע סי' ג' שהשיג על א' מהמורים שרצה להתיר לאשה מינקת להנשא תוך כ"ד חדש משום שהיתה מזנה וחד מטעמי ההיתר מפני שאו"ל חטא כדי שתזכה כההיא דהדביק פת בתנור וכתב עלה מרן ז"ל דל"ד דהתם שאני שאם לא ימהר לרדותה יבא לידי איסור סקילה ומשו"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור אלא בקו"ע לא יתירו עכ"ל מרן ז"ל ולפי מ"ש בשם ריב"א נראה שראיית המורה מרדיית הפת במכ"ש אתיא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ"ש באיסור שעדין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקו"ע וכההיא דצא ולקוט תאנים וכו' עכ"ל השו"ה ז"ל: ולענד"ן דלק"מ דעיקר טעמיה, דמרן שדחה ראיית המורה הוא מפני שלא מצינו בשום מקום להתיר איסור לכתחי' כדי שלא יבא לעשות איסור יותר חמור במזיד דזה לא ראינו ולא שמענו והא דהדביק פת בתנור שאני דממילא נעשה ובכן מותר לרדותה והן אמת דהיה מקום להחמיר משום דממילא נעשה כמ"ש ריב"א הוא הטעם דכיון דנעשה בלי שום מעשה והאיסור שהתחיל כבר התחיל והט' התירו לעצמו לאפוקי בדין מלא כלכלה זו התירו גם לאחר משום דלא התחיל כלל באיסור ואם יעשנו הוא שוגג משום חזקת חבר שא"מ דשא"מ מתח"י ברם אם החששא הוא שבמזיד יעשה איזה איסור בהא אין מי שיעלה ע"ד להתיר שום איסור כלל וז"ש מרן וז"ל אבל הכא לא יבא האיסור ממילא אלא בקו"ע לא התירו כלו' שהוא קו"ע איסור במזיד וכמו שהיה המעשה ההיא שאם לא יתירוה להנשא תוך כ"ד חדש תזנה והוא במזיד ודברי מרן ברורים: עוד הק' הרב שו"ה ז"ל שם ע"ד מרן ז"ל הללו ממ"ד באותה סוגייא דשבת ד"ג ע"ב בעי אביי ידו של אדם מהו שתיעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורה לגביה או"ל ת"ש היתה ידו מלאה והוציאה לחוץ תני חדה אסור להחזירה ותניא אידך מותר להחזירה מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' לא דכ"ע ככרמלית דמיא ול"ק כאן מבע"י לא קנסוה רבנן כאן משחשיכה קנסוהו רבנן אדרבא איפכא מס' מבע"י דאי שדי להו לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי ח"ח לא ליקנסוה רבנן ומדלא משנינן הכי תיפשוט דר"ב ב"א דלא התירו הא ל"ק ותיפשוט וכו' ע"כ והשתא לד' מרן מאי פשיטותא איכא לדר"ב מהכא דשאני בעיא דר"ב דממילא יגמר האיסור ומשו"ה מספק"ל אי שרינן ליה איסור דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר מאליו אלא בקו"ע דשדי להו לפירות בחוץ מידו שפיר י"ל דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה שלא יחזירנה אלא ודאי כל שיעשה איסור וקרוב הדבר אפי' במקום קו"ע או"ל חטא כדי שתזכה וצ"ע עכ"ל: ולא ידעתי למה לא קבע קושייתו זאת על ריב"א עצמו דלפי דעתו דמפני שהתחיל באיסור וממילא יגמר משו"ה מספק"ל לר"ב א"כ איך אפשר לפשוט ממה שלא אסרו היכא שהוציא ידו מבע"י וגזרו בהוציא ידו משחשיכה דהתם אין האיסור נעשה ממילא אלא בקו"ע משו"ה קנסו: אלא דלא ירדתי לסו"ד בקו' זאת דאפי' אם החששא היתה דנגזרה משחשיכה שלא יחזירנה דילמא שדי להו במזיד עכ"ז לק"מ דהא דגזור רבנן שלא, יחזירנה הוא משום קנסא בעלמא ואפי' איסור שבות ליכא כמבואר שם בסוגייא א"כ בהדרגה זו הוה מצי למיפשט בעיית ר"ב הכא משום קנסא העמידו דבריהם ואף שהוא במקום חשש קו"ע אמנם כלפי הקנס שהוא קיל טפי הו"ל למיחש ולא יגזרו כיון דהוא גזירה בעלמא דון מינה לענין רדיית הפת שלא יתירו לו אף דהאיסור ממילא נעשה ואולם רדיית הפת הוא איסור גמור דרבנן וכמו דאשכחן דאמר"י שלא יחזירנה והעמידו גזירתם הקלה בקו"ע גם כאן יעמידו שבות החמור בשוא"ת וכ"כ התוס' ישנים שם וז"ל וא"ת היכי תיפשוט דהא הא דר"ב ודאי אתי לידי איסור חטאת וי"ל וכו' א"נ נל"ל דהא דר"ב אע"ג דאתי ודאי לידי חיוב