פני יצחק חלק ו קלז

בכלים דאין בהם מעילא אלא עד אשר ישרתו בם בק' הוא דכ' הרמב"ם דאין לעשותם מתחי' אלא לשם הק' וכמדובר: והרב המבי"ט ז"ל בסי' ק"ס כתב דמ"ש הרמב"ם קורות ואבנים שחצבן לבהכ"ן וכו' הט' הוא משום דחמירא קדושת בהכי"ן מקדושת הר הבית לפי שבהכ"ן הוא בית תפלה בקבע יע"ש ולכאורה יש סמך לד"ק מדאשכחן דמדמו רבוותא קדושת בהכ"ן לקדושת בהמ"ק כמ"ש המרדכי בפ"ק דשבת הוב"ד בב"י א"ח סי' קנ"א לענין עלייה שע"ג בהכ"ן דאית דמדמו לה לעליית המקדש דקי"ל גגות ועליות נתקדשו ואית דמדמו לה לעליית היכל שנתקדשו מדכ' ואהיה להם למק' מעט יע"ש ועיין בתשו' מהרימ"ט יו"ד מ"ש ע"ד המרדכי הנ"ל ולפי"ז שפיר נוכ"ל דדעת הרמב"ם כהני רביותא דקדושת בהכ""ן חמיר להו למר כק' היכל ולמר כק' העזרה ולכך פסק דקורות ואבנים שחצבן לבהכ"ן א"ע אותם לה"ה משום דקדושת בהכ"ן חמיר טפי ומעלין בק' וא"מ וכד' המבי"ט ז"ל: ואולם זוהי שק' לפי' הרב ז"ל דהגם דנימא דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דחמירא קדושת בהכ"ן מהר הבית הי"ד בבהכ"ן שכבר התפללו בה ונתקדשה ע"י תפלה בקבע ברם בחציבה בעלמא לשם בהכ"ן היאך נחשבת כבהכ"ן אפי' למ"ד הזמנה מילתא היא מדי דהוה כטווי לארוג דליכא מאן דאסר וכדאיתא בפ' בני העיר אמ"ר האי בי כנישתא חילופה וזיבונה שרי אוגרתא ומשכונה אסיר מ"ט בקדושתה קאי לבני נמי חילופייהו וזיבונייהו שרי אוזיפנהו אסיר וה"מ בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ כגון האורג בגד וכו' ע"כ ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ע יע"ש. וכדי לקיים דברי הרב המבי"ט ז"ל י"ל עם מ"ש הרב אבא מארי ועט"ר מהרח"א ז"ל בס' מק"ק דקכ"ד בישובו לקו' הרמ"ך ולקו' דידיה ע"ד הרמב"ם שבפי"א מה' תפלה שכ' דאם גבו מעות לבהכ"ן אין משנין וז"ל ורבינו שלא חילק בלבנים להתיר החדשים מאחר שגבי והותירו מותר אבל גבו ולא קנו מהם אוסר רבא וה"ה החדשים וצ"ל דמ"ש בגמ' ה"מ בעתיקי סתמא דש"ס אמר כן ול"ק דידיה אדידיה והבן עכ"ל. ועפי"ז הנה נכון דשפיר מצינן לפרש כמ"ש המבי"ט ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל קורות ואבנים שעדיין לא נבנו לבהכ"ן אית בהו קדושה דהרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתיה דאפי' גבו מעות ס"ל דאין משנין ומאי שנא קורות ואבנים ודו"ק: והרב בת"כ בבית וועד ארי עלה ונס' אם התיך הכלי שנעשה להדיוט ועשאו מחדש לגבוה אי מהני או לא דממ"ש הרמב"ם מתחילתם וכן ממ"ש ואם נעשו וכו' אין עושין אותם לגבוה ולא אמר נפסלו לגבוה וכו' משמע דכל שנעשה מתחי' להדיוט אינו חוזר לגבוה ויש צד לומר דלאו דוקא עכ"ל: ואנכי לא ידעתי מאי מספק"ל למר דכגו"ד מפורש בתו' הק' דכלי הדיוט נכשרים לגבוה ע"י היתוך ולא מיבעיא היכא דנעשו להדיוט ועדין לא נשתמש בהם הדיוט אלא אפי' שכבר נשתמש בהם הדיוט והתוכן ועשאן מחדש הוכשרו לגבוה ומראות הצובאות יוכיחו והיינו מראות ממש שרואה האשה את פניה בה כדפירש"י ז"ל ואפי"ה עשו בהם הכיור יכנו וידוע דהכיור הוא מכלי המקדש כמ"ש הרמב"ם בספ"א דבית הבחירה יע"ש איברא דיד הדוחה נטויה דאי מהא לא אירייא דשאני מראות הנז' דאינם עשויין רק לראות בהם פניהם הנשים ולא חשיבי כלים כדי שנאמר דהוו כלים שנעשו להדיוט והיינו דומיא למאי דקי"ל לענין טומאת כלים דתנן בסוף מס' כלים אספקלריא טהורה ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל דהיינו מראות שהנשים מסתכלין בהם וי"ל בית קבול קצת אפי"ה אין שם כלי עליהם לפי שאינם עשויין לקבל רק לראות וכו' יע"ש וכן פי' הר"ב ז"ל שם ודכוותה הכא הו"א דכיון דאינם עשויין רק לראות צורת הפנים לאו מידי הוא מה שנעשה ונגמר תיקונם לשם הדיוט אפי' נשתמש בהם הדיוט דאין פוסל מה שנעשה לשם הדיוט רק מידי דחזי לאשתמושי ביה בפועל ולא בראייה בעלמא. א"ה יא"ה ס"ט דחייה זו א"כ לכת הפוס' דס"ל איסור מטומאה ילפינן אך למ"ד איסור מטו' לא ילפינן ליתא להך דחייה וכמובן וכבר הארכתי קצת בזה במ"א ואכמ"ל ע"כ יא"ה ס"ט]. ברם עינינו הרואות דבכלל התרומה למלאכת המשכן ואהל מועד ולכל עבודתו שם נאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב הרי לפנינו מקרא מלא בתורה קרי בחייל דהגם דכל הכלים הללו הם כלים שנעשו ונשתמש בהם הדיוט קבלום למשכן ובודאי דהט' דכיון דיש תקנה להכשירם ע"י היתוך ולעשותם מחדש לגבוה מהני ושפיר דמי וזה פשוט. [א"ה יא"ה ס"ט. הנה גם בפ' מטות כתוב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד יכו' לכפר ע"ן וכו' ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב וכו' ויביאו אותו אל אה"מ וכו' וכתב הרמב"ן שם בביאורו עהת"ו וז"ל יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור לזכרון לכל בנ"י שיעשו בהם עבודת ה' לדורות וכו' עכ"ל יע"ש ובודאי דהט' משום דהוכשרו ע"י היתוך גם לכלי שרת הגם דמתחי' היו כלי עכו"ם ונשתמשו בהם העכו"ם עכ"ז הוכשרו לגבוה ע"י היתוך ואין מקום עוד להסתפק בזה כלל וכמובן זו בלבד יש לחקור דבודאי כלי עכו"ם הללו הם טמאים בטומאת אהל שלהם ואיך נטהרו ע"י היתוך הרי משנה שלמה שנינו בפי"א דכלים מ"א דכלי מתכות פשוטיהן ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתם הישנה יע"ש יאולי י"ל דכיון דזה שאמרו חזרו לטו' הישנה אין זה אלא גזירת חכמים ז"ל כדאי' בפ"ק דשבת וכמ"ש הר"ב והתוי"ט ז"ל שם אבל מן התורה כיון שנשברו טהרו לגמרי ובזמן המשכן עדיין לא גזרו חכמים עליהם משו"ה הותרו לגבוה ע"י היתוך וכמובן. וע"ע בס' בני בנימין וקרב איש ח"א סי' ל"ז מ"ש בזה ויש לעמוד על דב"ק ואכמ"ל יא"ה ס"ט]: איך שיהיה לכל הדיברות הניתנים למעלה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל למדנו דקורות ואבנים שחצבן מתחי' להדיוט הנה לפי הבנת מרן ז"ל בכוונת דברי הרמב"ם אסירי לגבוה אפי' בחציבה בעלמא לשם הדיוט ולפי מ"ש אנן בעניותין והוכחנו ממ"ש הרמב"ם עצמו בהל' מעילה שעושין הכל מן החול לשם חול אינו פוסל לגבוה כלל דאדרבא לא בעינן שיהיה מתחי' לשם קרש ודוקא גבי כלים דלית בהו משום מעילה עד אשר ישרתו בם בק' בעינן בהו שיהיו מתחי' לשם קדש אבל מידי דאית בהו משום מעילה משעה שמקדשן כגון קורות ואבנים אדרבא עדיף טפי לעשותם שלא לשם קדש כדי שלא ימעלו בהם ומעולם לא פסל הרמב"ם ז"ל החציבה לשם הדיוט וכמדובר: עוד נקדים סברת הרמב"ם ורבותיו ז"ל בפי"א דמכירה דס"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק אפי' בקנין שזה כמו מתנה ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה והרב בני שמואל והרפ"מ ז"ל כתבי דע"כ לא ס"ל הכי אלא במתחייב בדשא"ק בלא כסף ובלא מחיר אך אם נתן לו שום מה כדי שיתחייב בחיוב זה דדשא"ק חל החיוב עליו דאגב זוזי גמר ומש"ן והריטב"א ז"ל הבי"ד המשל"מ שם פליג ע"ז וס"ל בד' הרמב"ם ז"ל דבכל ענין אא"מ בדשא"ק יע"ש: ענ"ק מ"ש הרב ב"ז ז"ל בסי' ר"פ על ראובן שהי"ל בן