פני יצחק חלק ו קלו

ברושים לאו למעלייותא נתכוון אלא לגרעון דשהע"ה שאל ממנו רק עצי ארזים וידוע דך' מיני ארזים יש בעולם כמ"ש בישעיה סי' מ"א ארז שיטה והדס והוסיפו עליהם רז"ל ג' כמ"ש בש"ס דר"ה דכ"ג וחד מנייהו כסותא ופירש"י שהוא מין עץ העולה בקרקע הים ושמו קרואל"ו יע"ש וא"כ כוונת שהע"ה היתה לשאול ממנו כל מיני ארזים וגם אותו שגדל בקרקע הים הנק' קוראל"י ומ"ש מן הלבנון קאי לשאר מיני ארזים ולזה פירש חירם דבריו ואמ"ל אני אעשה חפצך בעצי ארזים וברושים אבל לא מה שגדל בים דטריחא מילתא טובא דאופן עקירתו מן הים קשה עד מאד כמ"ש בר"ה דכ"ג יע"ש וא"כ לא השיבו לעשות לו חפצו גם בארז הגדל בים משום דבים ההוא שבארצות חירם אינו מצוי וכן מפורש בד"ה ב' סי' ב' שאמר ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלמוגים מהלבנון ופי' המפז"ל שאלמוגים הם העולים בים שקורין קוראל"ו ואומרי מהלבנון חוזר לארזים וברושים והיינו ודאי שהבין כן עזרא דשאלת שהע"ה מחירם היתה כוונתו ע"כ מיני ארזים וגם על הקוראל"ו ולכן פירש דברי שלמה ארזים וברושים ואלמוגים: והרב מהרי"א ז"ל בפי' למלכים דחה פי' המפז"ל שפי' דאלמוגים הם קוראל"ו לפי דבתשו' חירם לא נמצא זכר לאלמוגים ולא נכנסו בכל מלאכת הבנין ולכן פירש שהם ארזים היותר טובים ואדומים ביותר יע"ש ולפי דרכינו אין מקום לדחות פי' המפז"ל וכמובן: עיל"ד במ"ש חירם עבדי יורידו מהלבנון ואני אשימם דוברות דכ"ז הוא ללא צורך דמה טעם יש להודיעו איך יוציאם ויביאם וכי עתה הוא תח"י מעשיו של חירם אתמהא דהא כבר בימי דהע"ה שלח כזאת ככ' בשמואל ב' סי' ה' וישלח חירם מ"צ אל דוד וכו' ועצי ארזים וא"כ כאשר שלח לדוד כן יעשה כעת ולאיזה צורך האריך לומר ואני אשימם דוברות ופי' המפז"ל נהוגות דבקצור היל"ל אני אעשה חפצך וגם אתה תעשה חפצי וכו' גם אומרו ואתה תשא הוא יתור נפיש דבאומרו ונפצתים שם א"כ ממילא מש' שלא יטפל עוד הוא בהם אלא שהע"ה הוא יטפל בהם מיפו לירוש' גם צל"ד השינוי שבד' חירם כתוב ויהי חירם נותן לשון הווה ובד' שלמה כתוב ושלמה נתן לחירם לשון עבר שינוי זה למה ? הלא דבר: ולהבין כ"ז נקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א דבית הבחירה ה"ד וז"ל אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הק' ואם נעשו מתחי' להדיוט אין עושין אותם לגבוה אבנים וקורות שחצבן מתחי' לשם בהכ"ן אין בונין אותם להר הבית וכו' עכ"ל: והרב משל"מ ז"ל בפר"ד תמה ע"ד הרמב"ם מדקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ועוד הק' מדתניא בפ' הקומץ רבה ובפ' פרת חטאת על העצים אשר על המזבח מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ופריך והכתיב ראה הבקר לעולה וכלי הבקר לעצים ותי' בחדתי מוכח דאין נאסרים לגבוה אלא בשימוש הדיוט אבל בהזמנה לא והצ"ע יעש"ב: ולענד"ן לישב והן קדם אשא עיני בד' מרן הכ"מ שם כ' שדברי רבי' הם מהתוס' דקתני קורות ואבנים שחצבן להדיוט וכו' ומש' לרבינו דהדיוט היינו לבהכ"ן דלגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו וכו' עכ"ל מפורש יוצא מד"ק שדעת הרמב"ם דהחציבה לשם הדיוט בקורות ואבנים פוסל ואין לבנותם בהר הבית אלא כשחצבן לשם הק' והיינו משום דס"ל דהך דינא דקורות ואבנים נאחז בסבך עם הדין הקודם דא"ע כל הכלים מתחי' אלא לשם הק' ודברי תימה הם שהרי פסק הרמב"ם בפ"ח דמעילה ה"ד דכשבונין בהמ"ק אין לוקחים עצים ואבנים מן הק' ולא בונין את הבנין ע"ד שהוא קדש אלא בונין את הכל מן החול גזירה שמא יהנה בצל הבנין או ישען על אבן או קורה בשעת מלאכה כו' עכ"ל. ובש"ס ס"פ ולד חטאת אמרו ה"ט דבונין בחול דלא ניתנה תורה למלאכים כלו' דבדין הוא דכוליה מקדשי בעינן שתהיה עשייתן לשם הק' כדמש' מדכ' ועשו לי מק' לי לשמי אלא משום גזירה שמא יבא לידי מעילה בונין הכל מן החיל ולפי"ז נמצא דטפי עדיף כשחצבן שלא לשם קדש ולא מיבעיא החציבה בעלמא אלא אפי' מעשה הבנין ותיקונו בונין הכל מן החול ע"ד שלא לשם קדש וא"כ עכצ"ל דמ"ש בהל' בה"ב אבנים וקורות שחצבן לבהכ"ן לא כמ"ש מרן דחציבה לשם הדיוט פוסלת לד' הרמב"ם וכדאי' בתוס' דעכצ"ל דהאי תוס' דחה אותה הרמב"ם מקמי ההיא דבונין הכל מן החול ומעולם לא כיון הרמב"ם לפסול החציבה לשם הדיוט כלל ויש לפרש דבריו באו"א וכמו שאבאר בס"ד: ואומר דמ"ש הרמב"ם דאין עושין כל הכלים וכו' דוקא כלים נקט ולא שאר מילי דשייכי לבנין בהמ"ק והט' דבדין הוא דכוליה מקדש בעינן שתהיה, עשייתו מתחי' לשם הק' כדאמרן ורק משום גזירה שמא יבא לידי מעילה בונין הכל מן החול ע"ד שאינו קדש א"כ בכלים דליכא למיחש בהו שמא יבואו לידי מעילה בשעת עשייתם דאין הכלים מתקדשים למעול בהם אלא עד אשר ישרתו בם בק' תלאן הכ' בשירות כמ"ש הרמב"ם בפ"א דכלי מקדש לכך בעינן עשייתם מתחי' לשם הק' ומ"ש שאם עשאן מתחי' להדיוט אין עושין אותם לגבוה לאו היינו משום דנאסרו משום דהזמינם להדיוט דודאי הזמנה לאו מילתא היא רק נאסרו משום דנעשה בהם מעשה שנעשו כלים ונגמר תיקונם לשם הדיוט ובכלים דלא שייכא בהו מעילה עד אשר ישרתו בם בק' בעינן שתהיה עשייתן לשם קדש וכמדובר: ומ"ש עוד הרמב"ם קורות ואבנים שחצבן לבהכ"ן וכו' לאו משום דבהכ"ן קיל מהר הבית הדיוט קרי ליה כמ"ש מרן ז"ל אלא הטעם משום ההיא דתנן בנדרים בפ' רשו"ת הריני עליך חרם ואתה עלי ב' אסורים וב' מותרים בדבר של עולם כהר הבית והעזרות וכו' כלו' דהפקר נינהו ולא דשות' ואסורים בדבר של אותה העיר כרחבה ומרחץ ובהכ"ן וכו' כיון דשות' הם בעיר אוסרים זע"ז ופסקה הרמב"ם בפ"ז דנדרים ועיין בלח"מ ובש"ע יו"ד סי' רכ"ה ובתוס' יו"ט שם משו"ה פסק הרמב"ם כאן דקורות ואבנים שחצבן לבהכ"ן דשות' אין לבנותם בהר הבית שלא מדעת כולם שלא יהיו נכשלים בעון נדרים וחרמות כשיאמר אדם לחבירו הריני וכו' דאז אסורים בבהכ"ן ומותרים בהר הבית משום דהפקירום ב"ד ובודאי דאין מפקירין ב"ד אלא דבר שמביא האדם להר הבית לדעתו דאדעתא שיפקירוהו ב"ד הביאו ברם דבר של שות' כיון דחד מהשות' לא הביאו מדעתו לא הוי הפקר דמעיק' מאן מחיל ליה אלא כל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה ולפי"ז נמצא דמעולם לא פסל הרמב"ם החציבה לשם הדיוט והעיקר הוא כדמשמע מדברי ראב"ש דאמר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים וכו' מוכח דמשמוש ואילך הוא דמתסרי אבל מקמי הכי אף שחצבן לשם הדיוט ונעשה בהם איזה תיקון לשם הדיוט לא מתסרי ואדרבא טפי עדיף שלא לחוצבן לשם קדש שלא יבואו לידי מעילה ומטע"ז כתב הרמב"ם בהל' מעילה דעושין אותם מן החול דכיון דאם מתחי' עשה אותה לשם הק' מועל בהם טפי עדיף לעשותם מן החול וא"ש ההיא דארוונה המוריגין וכלי הבקר דאפי' שעשאם לשם הדיוט כיון שלא נשתמש בהם הדיוט עדיין כדאוק' הש"ס בחדתי טפי עדיף לעשותם לשם חול ולא לעשותם מתחי' לשם הק' כדי שלא ימעלו בהם ודוקא