פני יצחק חלק ו קלא

דחי' זה מהני לתירוצא ולא לאקשויי לר"י כמ"ש הה"מ ז"ל דהוה מצ"ל וליטעמיך כאילו הוא דבר ברור לו שכן דעתו ומנ"ל הא ומי הכריחו לדחוקיה נפשיה בכ"ז ואי איתא דאסיק אדעתיה הה"מ ז"ל להדין חי' דחייב עצמו שאני להנצל מהשגת הראב"ד א"כ הול"ל דרבינו פסק כר"ח ואין לומר דכן דעת ר"י ור"ל דא"כ הוא כ"ש וק"ו דה"נ פשי"ל נמי דכן דעת ר"ח ולא היל"ל דלא מצא ראיה להרמב"ם אחר דפשיט אצלו שכן דעת ר"י ור"ל ומכח פשיטות זה היה יכול להק' גם לר"י וכעת צל"ע: גם ע"ד מר"ן ז"ל שבכ"מ שם קל"ט שהביא ראיה להרמב"ם ורבותיו ז"ל מדאמרי' בפ' הנושא הבנות דלא הוו בשעת קנין לא טרפי ממשעבדי ובעי הש"ס לאשכוחי בנות בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרא ופסק עמה לזון את בתה ואם הקנין מהני בדשא"ק לאוקמה בילדה בת והתנית עמו לזונה אלא ודאי דהקנין ל"מ אלא בשעת נישואין משום דהוי דשא"ק עכ"ל: ולכאורה ק' דהתם בעינן לחייבו גם ממשעבדי ואילו הרמב"ם גם מבני חרי ס"ל דפטור ומהיכן רצה להביא ראיה לדינו וכיון דמרן רצה להביא ראיה על משעבדי א"כ ודאי דלא ניח"ל לחלק כחי' הפנ"י ז"ל ולומר דרבינו פסק כר"ח ותמיהני היכי שתיק מכל מאי דאמרן ? ועל הרש"ך ז"ל קל"ט דאיהו פריך על הרמב"ם מסברת ר"ח דס"ל דגבי מבנ"ח ולא אסיק אדעתיה חי' הפנ"י ז"ל ולא ידעתי מה זו שתיקה ע"ד הה"מ ז"ל אחר שהביא כל דבריו. ולדברי מרן ז"ל עכצ"ל כחי' הפנ"י ז"ל וכל עיקר כוונתו לומר דאפי' בקנין ל"מ דהתם לענין משעבדי דאיהו גופיה קא משעבד נפשיה לא הועיל לנו הקנין וה"ה בכל מקום שבא לחייב עצמו אינו מועיל הקנין ומר"ח אין ראיה לענין דשא"ק: וכזאת קל"ט ע"ד הרב גד"ת ז"ל שכתב לתרץ קו' הראב"ד ז"ל ותוד"ק הוא דכד פריך ממתני' דבפ' הנושא ליכא לתרוצי בשטרי פסיקתא גם לר"י כי היכי דמוקי לה לר"ל דלר"י מיירי באתם עדי אלא התרצן ידע לקושטא דמילתא דבין לר"י בין לר"ל קשייא מתני' משום דהוי דשא"ק ולכך הוצרך לאומרו לכ"ע בשטרי פסיקתא יעש"ב ודבריו תמוהים דמאי קו' דהרי סוגיית הניזקין מכרזת ואו' דבין לר"י בין לר"ל תרווייהו ס"ל דמצי משתעבד בדשא"ק ואם עלה בדעתו לחלק כחי' הפנ"י ז"ל לא היה צריך לכ"ז דלימא דפסק כר"ח. וזוהי שקשה על מ"ש הרב סם חיי בתשו' סי' ל"ה וז"ל והואיל ואתא לידן דברי הרמב"ם ראיתי לכתוב מאי דקי"ל מההיא דפ' הנושא וכו' דבשלמא לשאר פוס' דס"ל דלשון חיוב מהני גם לדשא"ק ניחא דההיא דפ' הנושא צ"ל דבל' חיוב מיירי ולכך פריך שפיר פשיטא אבל להרמב"ם דס"ל דגם בל"ח ל"מ וכו' א"כ מאי פריך פשיטא דאין לך חידוש גדול מזה דבעלמא אפי' בל"ח ל"מ ואילו הכא אפי' דהוא דשא"ק וליתיה בעולם חייב וצ"ע עכ"ל וכפי האמור דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ח ומאי דמותיב הש"ס פשיטא הוא לד' ר"י ור"ל דס"ל דאדם משתעבד בדשא"ק בכל מקום הדבר ק' איך העלים עין מכ"ז והוא פלא ודו"ק: הדרן לדאתן עלה דהנה בענין חיוב השעבוד ת' שנה וחיוב הרכוש תרווייהו הוו דשא"ק דאין ידוע שיעור העבדות והעינוי כמה הוא ועד היכן מגיע ולא אמר שיתחייבו באיזה מלאכה ידועה כדין הפועלים וגם הרכוש הוא דשא"ק וכפי"ד הרמב"ם ורבותיו ז"ל לא נתחייבו ישר' בשעבוד וגם הקב"ה לא נתחייב ברכוש וגם המצריים אינם חייבים ברכוש כיון דהוי דשא"ק והם מוחזקים בשלהם. ואולם אשכחן לרש"י ז"ל דס"ל דכשהשנים הם קצובים מתחייב בדשא"ק שכתב גבי המתחייב לזון את בת אשתו ה' שנים דהוי קצובין וקושיית ר"ה היא לר"י ולר"ל דס"ל דבאינם כתובים ל"מ והרמב"ם ס"ל דגם אם השנים קצובות הו"ל דשא"ק ול"מ והקב"ה מצ"ל קי"ל כהרמב"ם ורבותיו ז"ל דכיון דהרכוש הוא דשא"ק ל"מ ופטור מלקיים הבטחתו שהבטיח לאאע"ה ואח"כ יצאו בר"ג וגם המצריים המוחזקים בשלהם מצו לפטור עצמם מלתת רכוש חלף עבודתם בט' קי"ל כהרמב"ם ורבותיו דאין אדם מתחייב בדשא"ק לגמרי ובעבדות ובעינוי מצי הקב"ה אשר בידו נפש כל חי לחייב לישראל בעבדות ועינוי בט' קי"ל כרש"י ודעימיה דס"ל דכיון דהשנים ת' שנה הם קצובות שפיר חשיב ד"ק ומתחייבי ישראל בעבדות ובעינוי ופטור הוא ית' מהבטחת הרכוש בט' קי"ל כהרמב"ם ורבותיו ז"ל וכמדובר: וז"ש ר' ינאי כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' כלומר דעם דהקב"ה מצי פטר נפשיה מחיוב הרכוש ולחייבם לישר' בעבדות ועינוי בט' קי"ל כנז"ל מ"מ להיות הנדון בחד גופא דהיינו בישראל עצמם שהם גוף אחד לטעון כנגדם קי"ל כהרמב"ם להפקיע זכותם מן הרכוש ולחייבם בשעבוד בט' קי"ל כרש"י זוהי שקשה ואית ליה לאותו צדיק אברהם אביהם תרעומת עלי דידי דאי אנא סבור כהרמב"ם א"כ אסבור כוותיה נמי גם אם השנים קצובות ואצילם מהשעבוד ולא אדון בהם כבי תרי דברכוש אסבור כהרמב"ם ובשעבוד כרש"י הגם דדינא יתיב דהמוחזק בידו לטעון קי"ל כפ' פוסק בהא ולא בהא כידוע מ"מ חיישנא לתרעומת וז"ש כדי של"י א"צ ועוע"א קיים בהם כרש"י ואח"כ יצאו בר"ג לא קיים בהם בה"ם דייקא דר"ל דתרווייהו בחד גופא ממש וכנז"ל וכבר ראיתי בראש דוד ובס' שני אליאו שדרכו בזה בביאור מאמר ר' ינאי בדין דשא"ק ואולם הרואה יראה דלא דרכיהם דרכי ולא קרב זא"ז כלל וכיעו"ש: ובזה נחה שקטה חקירת הר"ן ז"ל הנז"ל והיינו כדי שלא יטעון פרעה קי"ל כרוב הפוס' החולקים ע"ד הרמב"ם ורבותיו וס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק או קי"ל כרש"י דס"ל דאם השנים הם קצובין הו"ל דבר קצוב וגם שלא יטענו המצריים קי"ל כהרמב"ם דאא"מ בדשא"ק ויפטרו עצמם מהרכוש לזה הוצרך ה' לבא בעקיפין וכו' וכמובן: ועפי"ז אפ"ל כוונת מרע"ה באומרו למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וכו' דיל"ד או' אשר הוצאת וכו' כאילו חדשות הוא מגיד ומי לא ידע בכל אלה והנראה שבאומרו אשר הוצאת וכו' בא טעון מרע"ה איזה טענה בעד ישראל להצילם מעונש עון העגל ואין איתנו יודע איך בדבריו אלה ינצלו ישראל מעון העגל. וחוץ מדרכנו אפ"ל כוונת מרע"ה במשז"ל דהתחיל הקב"ה לומר ביו"ד הדברות אנכי ולא אמר אני כמ"ש במ"א דחד אמר משום דאנכ"י בגימ' א"ף להודיע לישראל דאם ח"ו יעברו על יו"ד הדברות יחרה אפו עליהם וחד אמר דדיבור אנכי הוא לשון מצרי דכן נהגו במצרים לומר אנכי במקום אני ודיבר הכ' בל' מצרי שהיו רגילים בו ישראל בהיותם שם: ובזה מובן דהנה הקב"ה ס"ל כמ"ד קמא דאנכי בגימ' אף ולז"א הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם שבכוונה מכוונת דיברתי בל' אנכי העולה בגימט' אף לרמוז להם שכל העובר על יו"ד הדברות ישלח בו חרון אפו ומרע"ה לימד זכות על ישראל ואמר למה ה' יחרה אפך דייקא דלמה תפסת כלישנא קמא הלא אשר הוצאת וכו' וזהו לשון מצרי הרגילים בו במצרים וכמ"ד בתרא ומשו"ה לא נחתי להבין מפני האף וק"ל: א"נ אפ"ל עוד חוץ מדרכנו באו"א במשז"ל דבקי"ס עמד שר מצרים וטען לפני ה' מה אלו אף אלו וכו' והשיבו ה' שוטה אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון ע"כ