פני יצחק חלק ו יב

דלא יהבין ליה אחריתי כל זמן דאגידא ביה קמייתא דשרי ליה לגרשה בע"כ כי היכי דשרינן ליה לישא אשה אמרת כהוראתו ז"ל וברור. וע"ע בתשו' הרב הון יוסף סי' א' שפסק בפשיטות בנ"ד שמותר הבעל לישא אחרת ואי לא יהבי ליה אחריתי כיון דאגידא ביה קמייתא דשרי ליה לגרשה בע"כ והסכימו עמו כל רבני וגאוני תקיפי ארעא דישראל ירושת"ו ועל צבאם הגאון החק"ל ז"ל יעש"ב ולא חששו לס' הכר"ש ז"ל ומהריק"ו ז"ל דהחמירו שלא לגרשה בע"כ אפי' היכא דלא יהבי ליה אחריתי כ"ז דאגידא ביה הא' יעש"ב. והגם דנדון שלהם של הרב מהר"י ישראל ז"ל אינו כנ"ד ולא כנדון דהרב אריאס ז"ל והנה מקום לו' דשאני נדונותיהם מנ"ד וכמבואר מ"מ אין אנו מדמים הנדונות בשוה אלא לדעת הרב אריאס ז"ל דהתיר לישא אחרת מחשש המר"ד א"כ לדידיה כל הנדונות שוים ואין לחלק ביניהם לדעתו ז"ל וכמובן: ועוד אי נדון שנשאל עליו הרב אריאס ז"ל היה שלא היה יכול הבעל לישא אחרת כ"ז דאנתתיה קמייתא אגידא ביה א"כ מה הועיל הרב הנז' ז"ל להתיר לו לישא אחרת כיון דלא יהבי ליה אחריתי כ"ז דקמייתא אגידא ביה אל"ו צ"ל דאיירי התם דהיה מוצא אחרת לישאנה הגם דאגידא ביה קמייתא וזה ברור ומוכרח: הפן הב' בטעם הראת הרב אריאס ז"ל הנז' שהתיר לבעל לישא אחרת מחששא שמא ימיר דתו ולא התיר לו לגרשה להא' בע"כ משום חששא זו עצמה אפ"ל דה"ט משום דהוא ז"ל אזיל בשיטת מהריב"ל ז"ל דס"ל דמתירין לי לישא אחרת ונמשכו אחריו כו"כ פוס' ז"ל כמו שכבר הארכתי בעניותי בזה בסה"ק פנ"י ח"א סי' ט"ו יעש"ב ומשם באר"ה ולא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא לו' דגם הרב אריאס ז"ל אזיל בשיטה זו משו"ה לא התיר לבעל דנ"ד לישא אחרת דוקא וכמובן: ואגב אורחין ראיתי בתשו' הרב מהרח"ף ז"ל בס' חיים ושלום סי' ז' דכ"א ע"ב שכתב וז"ל ורואה אנכי בס' הפוס' שלמים וכן רבים שלענין לישא אחרת הורו היתר בשופי ולענין לגרשה בע"כ חשו שלא להתיר וכן אנו רואים מעשים בכל יום דלענין לישא אא"ע אפי' שלא מדעתה ורשותה התירו לעשות מעשה ואילו לתת לה גט בע"כ לא ראינו שהתירו בהדיא לעשות מעשה והנה לס' הפוס' דס"ל דתקנת חרם רגמ"ר שלא יגרשנה בע"כ היא יותר אמתני ותקיפא לא תיבעי לך דמצינו טו"ט להחמיר בתקנה זו שלא יגרשנה בע"כ יותר מתקנת שלא לישא ב' נשים אלא אפי' לס' הפוס' דס"ל דשתיהן שוו בשיעורייהו ואפי' לס' הפוס' דס"ל דאדרבא תקנה שלא יגרשנה בע"כ קילא טפי מתקנת שלא לישא ב' נשים עכ"ז נ"ל טעם לדבר למה שהחמירו בזאת התקנה שלא יגרשנה בע"כ מתקנת שלא לישא ב' נשים יען ענין שלא לישא ב' נשים הוא דאדם בחירי מצד עצמו ואינו עומד כנגדו האשה הא' ברם לעשות מעשה לתת גט בע"כ כיון שהאשה הבעלת דינו היא כנגדו קשה גירושין בכה"ג לעשות לכן חששו בדבר שלא לעשות מעשה זה כזה לתת גט בע"כ וכו' עכ"ל יעש"ב ולא זכיתי להבין חילוקו וטעמו זה דהא גם תקנת חרגמ"ה או שבועת הבעל לאשתו הא' שלא ישא אא"ע קנה היא ג"כ כנגד אשתו הא' דהן אמת דשבועתו שלא יגרשה בע"כ הנה היא בגוף האשה הא' ממש משא"כ אם ישא אא"ע אינו בגוף אשתו הא' ממש מ"מ השבועה דשלא ישא אא"ע היא ג"כ על גוף האשה הא' דלהכי משביעין אותו שלא ישא אא"ע עליה דייקא הילכך מחוורתא בטעם הדבר דישא אחרת עליהן ולא יגרשנה להא' בע"כ דה"ט משום שורת ד"א כדכ' מהריב"ל ז"ל טע"ז ויליף לה מדברי הרמב"ם ז"ל כיעו"ש והוא הנכון באמת ומשו"ה הוא שכתב הרב אריאס ז"ל דמותר לישא אחרת ולא יגרש להא' בע"כ דאזיל בשיטת מהריב"ל ז"ל ודעימיה דסברי הכי וכמדובר וה"ט דאסר לגרש בע"כ משום דרך ארץ וכנז"ל. אך כבר כתבנו לעיל דכ"ז אינו אלא משום דס"ל דאיכא חומר שבועה גם בשבועת החתן לאשתו בשעת נישואין ברם אחר שכבר העלו רבני וגאוני עוב"י שי' דיש להקל בשבועה זו משום דאית בה ס"ס טובא וכנז"ל א"כ מה לי שבועה שלא ישא אא"ע מה לי שבועה דשלא יגרשנה בע"כ הכל שוו בשיעורייהו דאית בתרוויהו ס"ס טובא וכי היכי דשרינן ליה לישא אא"ע פן ימיר דתו ה"ה והוא הט' דיש להתיר לו לגרשה בע"כ מטע"ז נמי ובפרט דדעת מרן ז"ל בש"ע סי' קי"ט דיכול אדם לגרש אשתו בע"כ וכתבו הרב ג"פ והרב גט מקושר להרב מהרי"ן ז"ל שם דבאתריה דמרן ז"ל מצי כל אדם לגרש אשתו בע"כ והבי"ד מהרח"פ ז"ל בס' חיים ושלום סי' ז' דכ"א ע"ב יע"ש ואי משום ס' שבועה להחמיר כבר הסכימו רבני שי' האח' ז"ל דדל שבועה מהכא כיון דאית בה ס"ס טובא וכמדובר וא"כ אי לא יהבי ליה אחריתי להאי גברא דנ"ד כ"ז דאגידא ביה קמייתא שרינן ליה לגרשה להא' בע"כ משום חשש פן ימיר דתו כמ"ש הרב אריאס ז"ל וגם מהרי"ן ז"ל דפליג עליה אינו אלא משום דאזיל בשיטת הפוס' ז"ל דס"ל דאיכא חומר שבועה גם בשבועת החתן אבל אחר שזכינו. לתורת רבני שי' האח' ז"ל הנז' דאשכחו מה ס"ס טובא הא ודאי דנקטינן להקל לגמרי וגם מהרי"ן ז"ל אלו היה עומד בעיקר שבועה זו ודאי דהוה משכח בה ס"ס טובא והיה מודה להקל בה לגמרי וזה ברור: פש גבן דהגם דשרינן ליה גם לגרש בע"כ מ"מ כיון דאין לאל ידו לפרוע לה כל סכי כתובתה לכאורה נראה דהדין נותן דלא מצי לגרש בע"כ כיון דאין לאל ידו לפרוע לה כל סכי כתובתה אמנם כבר עמד ע"ז ג"כ מהרח"פ ז"ל שם בס' חיים ושלום: פש גבן ערעור חד דהגם דסלקא לן הלכתא להתירו לישא אא"ע ואי לא יהבי ליה אחריתי כ"ז דאגידא ביה האי קמייתא מצי לגרשה לקמייתא בע"כ כנז"ל מ"מ כיון דאין לאל ידו לפרוע לה כל כתובתה ואם דל הוא זה הנה עכ"פ תוכל לעכב על ידו מלישא אא"ע כיון דל"מ למיקם בסיפוקייהו וגם מעכבת עליו שלא לגרשה בע"כ עד שיפרע לה כתובתה במושלם ולא יעשה שתים רעות לגרשה בט"כ ושלא, לפרוע לה כתובתה הא ודאי לקתה מדת הדין לגמרי אמנם גם ע"ז כבר למדנוהו מתורתם של ראשונים הפוס' וכבר עמד ע"ז מהרח"פ ז"ל בס' חיים ושלום סי' א' ד"ט ע"ד בד"ה ומ"מ וכו' דשם אסף איש טהור לכל להקת הפוס' ז"ל הם המדברים בפרט זה וזו הלכה העלו שלמים וכן רבים מגדולי הראשו' רובא דרובא מרבני האח' אשר הסכימו להלכה ולמעשה במקום שהדין נותן דיכול לגרשה או לישא אא"ע ולית בזה לא משום חרגמ"ה וגם לא משום חומר שבועה א"כ כשהוא עני אחר שיחקרו ב"ד בדו"ח ובינם לשמים נראה להם שאם יעכבו אותו מלגרש או מלישא בשביל פרעון כתובתה ליתיה בתקנתא שיכול לפרוע א"כ אחרי זאת נראה שאין לעכבו בעבור פרעון הכתובה וישאר חוב עליו וכמ"ש כן בהדיא הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תקס"ו ומ"ג שהוא צורך גדול ומצוה רבה היא הרי מצינו לכמה רבני האח' וכו' להתיר לו לכתחי' ומתירין לו שבועתו ויהבי טעמא הוא צורך גדול דאין לך צורך גדול ודבר מצוה יותר מזה להציל האדם מהרהורי עבירה וכו' ואנ"ס שלא יוכל האדם להתאפק וכו' דצערו של איש מרובה משל אשה וכיון שכן אין לנו להחמיר לעכבו בפרעון כתו' במקום שאין תקוה וכו' ואינו מן השם לעכבו יכול על מגן ושיעבור על ד"ח ככל האמור ומרגלא בפומאי לו' שכל עיכוב שבאים לעכב וליסר למי