פני יצחק חלק ו קטז

דכ' בארץ ל"ל לשון יחיד ולא אמר בארצות ל"ל כדחזינן בחכמי ישראל שהעתיקו התורה לתלמי המלך שהוצרכו להוסיף בכתוב דמושב בני ישר' אשר ישבו במצ' ובשאר ארצות ת"ל שנה כידוע והט' כדי שלא יקשה להם דבמצ' לא ישבו רק רד"ו ואיך תכתוב התורה ת"ל שנה לזה הוסיפו לו ובשאר ארצות וא"כ אחר האמת דלא כתיב בתורה רק בארץ ל"ל אמאי לא נימא דבארץ אחת אמר"ח ולא בב' וג' ארצות כיון דלא אמר בפי' בארצות ל"ל ואיך יכו"ל דמשנולד יצחק ה"ה או שאר גליות השלימו המנין הא ודאי אתמהא טובא לכאורה:. והגם דחזינא להרב הפרישה ז"ל בח"מ סי' רמ"א הבי"ד הרב מגדל עז שבפ"ג מהל' זו"מ שכ' ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דהכותב לחבירו קרקע מנכסי מכור לך וכו' הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ל"ק כלום עד שיסיים המקום שנתן לו אבל אם אמ"ל חלק כו"ך בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק נותן לו הפחות ותמה עליו הטור שם דמ"ש קרקע מנכסי לחלק כו"ך מהשדה ותי' הרב מ"ע ז"ל דשם קרקע הוא שם כולל מיני קרקעות הרבה והוא סוג לכל הנכללים בו דזה הוי ודאי דשא"מ והרב הפרישה שם קלסיה טובא כיעו"ש וא"כ ה"נ נימא הכי ליישב החקירה הנז' וכמובן: אמכם האמת יורה דרכו דאין מקום בנ"ד לומר הכי דשאני התם דהוא לשון בנ"א לא כן אנן עסקינן בל' תורה ומדחזי' בל' תורה דקפיד בקרא אחרינא לו' את כל הארצות האל ש"מ דבכ"מ שלא אמר כן רק בארץ דוקא אמרי' ארץ אחת ולא בב' דהכי איתא בכמה דוכתי לשין תורה לחוד ולשון בנ"א לחוד כידוע וא"כ הדק"ל דאמאי לא אמרי' הכא בארץ אחת אמר"ח ולא ב' וג' ארצות וכמדובר: והכי חזינא להתוס' ז"ל במנחות דק"ד ע"ב בד"ה מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש כתבו וז"ל דאי משום שאינה באה בשות' היל"ל איש או לשון אחר דמ"ש יחיד דוקא עכ"ל מוכח מד"ק דס"ל לש"ס דתיבת נפש או איש מש' אחת ולא ב' וכ"ש יותר: אך קל"ט ע"ד התוס' הללו דנר' דהם הפך סוגייא ערוכה בערכין ד"ה וזה פריה בערכך להביא ערך סתום ד"א בערכך להביא ערך כולו ולא ערך איברים יכול שאני מוציא אפי' דבר שתלויה בו הנשמה ת"ל נפשות. נפשות ולא המת אוציא אני את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך כל שישנו וכו'. ד"א נפשות אין לי אלא איש שהעריך איש או אשה אבל אשה שהעריכה איש או אשה מנין ת"ל נפשות ד"א נפשות להביא מנוול ומ"ש ופריך והא אפיקתיה להנך ומשני הנך לצ"ק שקולים הם כי אצט"ק למנוול ומ"ש ופירש"י שקול הוא דאי הוה כתיב נפש הוו אתו כולהו וכו' דנפש מש' אשה ומש' נפשות הרבה עכ"ל וזה הוי הפך סו' והתוס' דמנחות הנז' והדבר תמוה טובא לכאורה: ושו"ר להתוס' בזבחים ד"ד ע"ב בד"ה נפש וכו' שכ' וז"ל משמע דמנפש קא דריש וכן בסוף מנחות דק"ד קתני הכל בא בשות' חוץ מן המנחה ותימה דבת"כ דריש נפש ולא ציבור קרבנו ולא שות' ונראה דרישא דקרא מייתי בכ"מ עכ"ל מוכח להדיא כפי"ד התוס' הללו דגם בסוגיית מנחות הנז' לא מתיבת נפש דריש דאין ב' מתנדבים בשות' משום דתיבת נפש מש' נפשות הרבה אלא מתיבת קרבנו דריש וכדדריש בת"כ ותו לק"מ הסוגיות אהדדי כמובן: אך פשט דברי התוס' דמנחות הנז' לא מתיישבי בהכי כמשי"ר המעיין ושו"ר להרב מנחה טהורה ז"ל דרמי ומק' דברי התוס' הנז' אהדדי יע"ש וכבר ידוע דאין להק' על התוס' ממס' למס' אחריתי כי רבים הם בעלי התוס' ומ"ש זו ל"ש זו כידוע ואילו מסוגיית ערכין הנז' לא נרגש כלל גם ראיתי מ"ש הרב קרבן אהרן ז"ל עמ"ש בת"כ קרבנו ולא שות' כ' וז"ל ובגמ' פי"ב דמנחות יליף לה מדכ' נפש ותנא דת"כ לא יליף מנפש לפי שכבר דרש נפש ולא ציבור אבל השות' יחידים מיקרו ובכלל נפש הוו אילולי דאתא מיעוטא דקרבנו וכו' עכ"ל ולא ראה להתוס' דזבחים הנ"ל דכת' להדיא דש"ס דילן ות"כ שוו בשיעורייהו דכולהו דרשי מקרבנו למעט שות' ולא מנפש קא דריש והש"ס רישא דקרא נקט כנז"ל ובדוחק י"ל דברי התוס' דמנחות הנז' דמ"ש התוס' דאי משום דאינה באה בשות' כלו' כפי פשט הש"ס דמנפש קא דריש ברם קושטא קאי דמנפש ילפינן ולא ציבור וכדדריש בת"כ ובזבחים ואפי"ה תק"ל דלמה נאמר בה נפש דאי לומר דאינה באה בציבור הול"ל איש דבכ"מ אמרי' איש ולא ציבור או לשון אחר דמש' לשון יחיד ר"ל ולא ציבור ומדנקט נפש ש"מ לדרשא אחריתי נקטיה ולעולם דמינה ילפינן נמי דאינה באה בציבור כנ"ל אלא דזהו דוחק עצום כמבואר: ועל דברי רש"י דערכין שכ' דתיבת נפש כוללת נפשות הרבה כמ"ש ונפש אדם מן הנשים כנז"ל קל"ט לכאורה מדאיתא בשבת דצ"ב וז"ל ת"ר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מע"ה בעשותה העושה כולה ולא העושה מק' כיצד וכו' רי"א אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו ב' חייבים ואם לאו פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה רש"א אפי' שלא יכול א' להוציאו והוציאוהו ב' פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה ואמרי' עלה בש"ס דפליגי בהאי קרא נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא ור"ש סבר הכא מיעוטי כתיבי ופירש"י נפש תחטא נפש מש' אחת ולא נפשות הרבה עכ"ל הרי דרש"י גופיה ס"ל דנפש מש' אחת ולא נפשות הרבה הפך ממ"ש הוא עצמו בסוגיין דערכין הנ"ל והפך קרא דנפש אדם מן הנשים והוא ממש כאותה סוגייא דמנחות הנז' כפשטא דסוגייא וכפשט דברי התוס' דמנחות הנז' ולכאו' ק"ט אם לא שנאמר לפי חומר הנושא דשאני הך סוגייא דשבת דכתיבי נמי בקרא כולהו לשון יחיד נפש אחת תחטא בעשותה משא"כ היכא דלא כתיב רק תיבת נפש לבד כהא מצ"ל דמשמע נמי נפשות הרבה וכסוגיין דערכין הנז' וכדכ' ונפש אדם וכו' וההיא דמנחות צ"ל כמ"ש התוס' בזבחים הנז' ותו לק"מ רק ע"ד התוס' דמנחות הנז' אכתי הדבר צ"ע קצת: ועור אני תמיה טובא ע"ד התוס' דמנחות הנז' במ"ש דאי משום דאין מנחה באה בשות' הול"ל איש ולשון אחר דמש' לשון יחיד כנז"ל דנראה בהדיא דס"ל דכל היכא דכ' איש מש' א' ולא ב' וזהו לכאורה הפך ש"ס ערוך בפסחים דס"ו וז"ל אשכחן פסח ותמיד דדחי שבת מנל"ן נמי דדחו טומאה אמרי' כי היכי דילפינן פסח מתמיד לשבת ה"נ ילפינן תמיד מפסח לענין טומאה ופסח גופיה מנל"ן אמ"ק איש איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נידחין והק' שם התוס' דהכא מש' דלא ממעטינן מאיש אלא רוב ציבור ואילו בפ"ק דסנהדרין דרשינן את האיש ההוא או את האשה איש ואשה אתה מוציא ואין אתה מוציא את כל העיר וכו' הרי דאפי' למעט שבט אחד ל"מ מאיש לא כן הכא דבעי' רוב ציבור ותי' הש"ס דטובא איש ואשה כתיבי בפ' עיה"ן לכך ממעטי' אפי' שבט עכ"ל נר' בהדיא דאפי' אי כתיבי טובא איש ל"מ רק למר עיר אחת ולמר שבט אחד ואיך קאמרי התוס' במנחות דאי הוה כתיב איש הוה ממעטי' שות' אפי' ב': איברא דלא על התוס' הנז' אני תמיה דאנכי הרואה דדבריהם הוא ש"ס ערוך בקידושין דע"ב דתניא התם רי"א מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בה"ע וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שליח ב"ק מנל"ן מניה דילמא