פני יצחק חלק ב צט

נמצא שיש לה עליו בדין כל סכי כתו' כשיגרשנה הא ודאי דמחילתה בטלה וכתו' הראשו' במק"ח וכנז"ל: והגם דהרב מהרמ"ט ז"ל הנ"ל כתב ע"ז דמורשה הכלה טעה במלתא דעבידי אינשי למטעי דלאו כ"ע דינא גמירי וכו' כנ"ל וא"כ יאמר האומר דאין כן בנ"ד דטעותה הוא במלתא דלא עבידי אינשי למטעי כלל דמי פתי יסבור כזאת דאם יגרשנה בעלה לרצונו דלא יתחייב בדין לפרוע לה זולתי מה שהכניסה דוקא. וא"כ אין להאמינה כעת בטענתה בלתי אם תברר שכן הטעוה באמת הא לאו"ה לא מהימנא בטענתה זאת כעת הא ודאי בורכא דהנה מלבד שכבר הודה קרוב בעלה שכן אמר לה ושגם הוא היה טועה בזה כנז"ל בשאלה עוד בה דאחר האמת דליכא לפלוגי בהכי כלל דמלבד דהראיה שהביא מוהרי"קו והוא ז"ל מההיא דרב ענן דהוי בטעה. מאליו במלתא דלא הו"ל למיטעי כלל ואפי"ה אמרי עלה דמחי' בטעות היא ואינה כלום כמ"ש מהרמ"א ז"ל גופיה הכי להדיא כנ"ל אלא דבנ"ד מצא מקום הרב ז"ל לבטל המחי' דנ"ד מכ"ח כ"ש והעדיפה מינה דהטענת היה במלתא דעבידי אינשי למיטעי ולעולם ס"ל ז"ל דאפי' דהטעות היה במילתא דלא עבידי אינשי למטעי אפי"ה המחי' בטלה וכדמוכח להדיא מההיא דרב ענן וכמובואר: ועוד דבנ"ד אנס' דהכי אסקה אדעתא טעות כזאת ושכן הטעוה אחרים באמת ולא היתה צריכה לברר דבריה וטענתה דאלת"ה למה לה להתפשר ולהתרצות מבעלה בסך ת"ק גרוש בה' ולהפסיד עצמה בסך ת"ש אריות הנשארים לה מכתו' דמאן מעכב בעדה שלא תגבה הכל בעת שיגרשנה בעלה דלא בשופטנית עסקי' אלא ודאי דהאי אסקה אדעתה דמן הדין הגמור אינו מתחייב בעלה כשיגרשנה אם לא מה שהכניסה לו דוקא כמ"ש לה ובסיבת טעותא הנה נתרצת בסך מועט נוסף ע"מ שהכניסה לו ומחלה לו הנשאר ופשיטא דהוי מחי' בטעות ולאו כלום הוא כיון דקי"ל דחזקה אין אדם מוחל ממונו בכדי כל שי"ל כח לתובעו בעדים ושטר או ראיה כמ"ש מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי קי"ו וכן מבואר בדברי כל הפוס' כמ"ש הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב א"הע סי' י"ד דצ"ד ע"ד יע"ש וא"כ למה לה למחול לבעלה ממון שלה דברור לה בכתו' שיכולה לגבותו מבעלה כשיגרשנה בדינא ובדיני ואין לו שום טענם ופיטור כלל ממנו אם לא שנאמר בהכרח דמחי' בטעות היתה ול"מ מידי וכמדובר: והגם דכתבו הריב"ש ז"ל בסי' ת"פ והרב מהרא"י ז"ל בפו"ך סי' ר"ל דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזיקנן והרבה ראיות לנא ומוכח מד"ק להדיא דגם במלתא דלא ברירא לכ"ע והויא פלוגתא דרבוותא אמרי' הכי דלא מחזקי' לאינשי דטעו בהכי כיעו"ש מ"מ דבר מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ג חקר ע"ז חקי' עצומה דאשכחן בש"ס בכ"מ דאמרי' אטו כ"ע דינא גמירי ואיך אמרי' נמי דאחזוקי אינשי בדלא גמירי והטעו ל"מ וע"ז כתב דיל"ח בין דאיכא רגלים לדבר להלכה ונ"ל ושכן מצא בתשו' מוהרי"קו סי' קי"א יעש"ב עוד ראיתי למהריב"ל גופיה בח"א סע"ו דמוכח להדיא מד"ק התם דס"ל למר דהיכא דהדין הוי פלוגתא דרבוותא לכ"ע אמרי לאו ד"ע כינא גמירי ברם אם הדין הוא מוסכם לכ"ע ל"א הכי דטעה בדין וסבר שהדין בהפך יע"ש עוד ראיתי לו ז"ל בח"א סצ"ב שכתב וז"ל ואע"פי שיש מקום לחלוק ולו' דהיינו דוקא כשהדין ברור ומוסכם מכל הפוס' ז"ל אבל בנדון השותף דאיכא דעת ר"ת דס"ל החולקים בין שניהם לא מלתא פסיקתא היא ובכה"ג לאו כ"ע דינא גמירי מ"מ על החילוקים דקים ושינוי רחיקי לא סמכינן להוציא ממון מבעליו ואמרי' דודאי ידע דהכל היה שלו אלא שרצה לתת לו במתנה ולא כל כמיניה לומר טעיתי בדין וכו' עכ"ל יע"ש והרב מהר"י הלוי ז"ל בכלל ח' סס"ו עלתה הסכמתו דדוקא במידי דהוי פלוגתא דרבוותא אמרי' דלאו כ"ע דינא גמירי אפי' להוציא ונסתיע מתשו' מהריב"ל דסע"ו הנז' ושכ"כ מהרש"ח יע"ש וכ"כ מהרימ"ט ח"מ סי' ב"ן דהכי אמרי' דלא טעו היינו דוקא בדבר הברור וידוע לכל וכו' יע"ש נמ"ל מכל הני רבוותא דבדבר הברור ומוסכם לכל לא מחזקי' לאינשי דטעה בהכי וכ"ש כשהוא להוציא דודאי ל"א הכי וא"כ ה"ן בנ"ד אין להאמין אותה בטענתה שטוענת כעת דלא נתרצית בסך ת"ק גרוש בעד כל כתו' כי אם משום שהיתה סבורה שאינה יכולה לחייבו בדין בכל סכי כתו' כשיגרשנה דכיון שזה דבר ברור ומוסכם לכל דבעלה חייב בכל סכי כתו' כשיגרשנה מרצונו ולית ביה שום ספיקא כלל ודאי דלא מחזקי' לה לו' דמתחי' טועה היתה בהכי ואפי' שהודה לדבריה הקרוב לבעלה שהוא אמ"ל כן מכח שגם הוא טועה היה בכך לא מהמנינן ליה דלא מחזקינן ליה לטועה בכך וכנז"ל ולא דמי לההיא עובדא דרב ענן דפ' חזקת דהתם נמי טעה במלתא דלא עבידי אינשי למיטעי כלל וכמ"ש מוהרי"קו ומהרמ"ט ז"ל כמש"ל ואפי"ה אמרי' התם דמחי' בטעות היא ולאו כלום הויא כנ"ל דשאני התם דלא היה הטעות בדין כלל כי אם במקום הכותל הראשון וכיון דתרוויהו לא הוו ידעי אמרי' דמחי' בטעות הוי ואינא כלום לא כן היכא דהטעות היה בדין שהוא פשוט וברור ומוסכם לכל בהא ודאי אמרי' דלא טעו אינשי בהכי וכמתבאר בד' גדולי הפוס' הנז' וכמדובר: אמנם נלע"ד דבכה"ג דנ"ד כ"ע מודו דמחזקי' להו דמחי' בטעות היתה כאשר היא טוענת דמלבד דבנ"ד איכא רגלים לדבר דמחי' בטעות היתה מעיק' משום דהיתה סבור השאינה וכו' לחייבו בדין בכל סכי כתו' ומשו"ה מחלה דאל"כ מעיק' מאי סבר ולבסוף מאי סבר לחזור בה ממחי' ותו דקי"ל חזקה דלא שדי איניש זוזיה בכדי כנ"ל וא"כ אין לך הגלים לדבר גדול מזה הח"י זה כתבו מהריב"ל בח"ב סי' ע"א כנ"ל ועליו הסכימו כל האח' ז"ל ע"ע הלא בס' לא עת האסף ועד אחרן החכם עיניו יחזו בתשו' הרב הגדול מופת דורנו האש"ל כמהרד"ח ז"ל בס' הבהיר נד"ל ח"ב ח"מ ס"סי ל"ב יע"ש וכבר כתב מרן החבי"ב ז"ל ככנ"הג ח"מ ע"ש הגב"י אות י"ב אחר שהביא לנו תשו' מהריב"ל דח"ב סי' ע"ג הנ"ל כתב וז"ל והוי יודע שאין דברי מהריב"ל אמורים אלא כשטעה בדין דלכ"ע אין הדין כן כמ"ש הטוען הזה אבל כשטעה בדין דפלוגתא דרבוותא הא והאי פשיטא שנאמן לו'